"ויאמר אליו, אברהם ויאמר הנני. 

ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים, אשר אמר אליך." (בראשית, פרק כ"ב)

מבלי לעבור את גבול ה- Too much information (מבלי להתייחס לביצועים, אלא רק לתוצאה) הרשו לי לשתף באינטימיות שהתינוק שלי נוצר בשבוע שבו חל יום הזיכרון בדיוק לפני שנה. כך, ביום שמסמל עבור אלפי אמהות את היום שבו נאלצו לעקוד את ילדיהם על מזבח המולדת, זכיתי אני בבן. דויד גרוסמן כתב בספרו "אשה בורחת מבשורה" מפיה של אורה - אמא שבנה עופר יוצא למבצע צבאי גדול, כי הבנים שלנו  הם שלנו רק למשמורת במשך 18 שנה בלבד, ולאחר מכן אנו נדרשות למסור אותם לצבא שממנו הם לא חוזרים כפי שמסרנו אותם. כשסיים לכתוב את הספר, שכל גרוסמן את בנו במלחמת לבנון השניה. השנה, צפירת יום הזכרון תפסה אותנו במטבח. גור ישב בטרמפולינה וניסה לתפוס בידיו הקטנות את השמש המחייכת שתלויה מעליו בכיסא. בזמן שעמדתי דום מבטו נתקל במבטי. הוא שמט את השמש וצחק אלי צחוק מתגלגל וחזק שבלע את הרעש של הצפירה. חייכתי חזרה (כי איך אפשר שלא) והתחלתי לבכות (כי איך אפשר שלא). 

מהיום שנהייתי אמא, אני לא מסוגלת עוד להכיל את יום השואה ויום הזכרון. אני לא יכולה לשאת את תמונות הילדים במחנות, והאזניים שלי לא מסוגלות לשמוע קולה של אם שמספרת על בנה הנפלא שנפל. החיים שלנו כהורים מלאים באינספור עקדות פרטיות וקטנות. אני מפחדת מהיום שבו ביתי תיזרק לג'ונגל שבבית הספר, מפחדת מהיום שישברו לה את הלב ומפחדת מהיום שגור שלי יתגייס לצבא.

חברה טובה שיש לה שני בנים אמרה לי שלהוליד בנים במדינת ישראל זו תמיד שמחה שמהולה בפחד גדול. כל אמא יודעת שהבן שלה עשוי להיות יצחק העקוד, ושום מלאך ושום שרף לא יושיעו לא אותו ולא אותה. בבקשה שהאמא הזו לא תהיה אני.