ההריון הראשון שלי עבר עלי בהתרגשות רבה. למעט בחילות ועייפות בגבולות הסביר בשליש הראשון, הוא חלף בקלות, בהתרגשות וציפייה. כשנתבשרתי שאני צפויה להביא לעולם גברת והיצור שבבטן הפך מ"thing" ל"תינוקת" ההתרגשות גדלה עוד יותר. החל מהשלב הזה התחלתי לחשוב עליה, לדמיין אותה ולדבר איתה באופן קבוע. סביב שבוע 17 נדרשתי כמו טובות ורבות לפני לדילמת המלט גרסת ההריון: כן או לא מי שפיר. בסופו של דבר אחרי התלבטות לא מאוד ארוכה בחרתי ב"לא" מתוך אמונה מלאה שהכל יהיה בסדר. וכך המשכתי באופטימיות וקלילות עד ללידה (שהייתה הכל חוץ מקלילה אבל זה חומר עסיסי ומריר שימלא יום אחד פוסט משל עצמו...)

צילום: מיה חבושה

ההריון הזה היה כל מה שלא היה בהריון הקודם. המשותף היחיד הוא ההתרגשות הרבה שאחזה בי כשגיליתי שאני בהריון. שבוע אחר כך כבר הייתי עסוקה בקיום יחסים הדוקים מידי עם האסלה שנמשכו עד כמעט אמצע הדרך, ונפסקו רק אחרי שקיבלתי תרופת קסמים מהרופא שעשתה את העבודה אבל נחשבת שנויה במחלוקת בקרב רופאי הנשים. בנוסף, לצערי המאוד רב במקביל להריון שלי יותר מידי אנשים שיקרים לליבי מתוך סביבתי הקרובה נאלצו להתמודד עם אסונות אישיים כואבים שקשורים לאבדן של תינוקות ועוברים. 

גם ההריון שלי לא עבר בצורה משעממת מידי והחל מאמצע חודש שמיני גם אני נמצאת בשלל בדיקות ומעקבים והיום בשעה טובה עברתי את הבדיקה האחרונה (יש לקוות) שיצאה (טפו טפו, חמסה חמסה, חוט אדום וכל מה שעולה על דעתכם ובטוח לא יזיק) תקינה.

שלל התחושות והפחדים שליוו את החודשים האחרונים הובילו לכך שההריון הזה אופיין באיפוק בכל מה שקשור להיקשרות לתינוק. פחדתי לחשוב עליו, פחדתי לדמיין אותו, פחדתי לפנטז איך יהיה להחזיק אותו בזרועותי ולהביט בו בפעם הראשונה. אבל העובדה הפשוטה היא שהזמן עובר ואני כבר בתחילתו של שבוע 38 (אמצע חודש תשיעי) ושום דבר לא משנה את העובדה שבתוכי צומח תינוק חמוד, מקסים ונפלא (ואולי תפילותי תעננה ואזכה באחד שאוהב לישון או סתם לשכב בנחת בעגלה ולא מאמין בצרחות) ורגע לפני הסוף, הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, להאמין שהכל בסדר ולחגוג כמו שדיוניסוס - אל הטבע והפריון שגם ידוע (כמוני) בחיבתו הרבה לכוס של יין, היה חוגג.