לא הייתי מאלה שחיידק הצילום דבק בהם. במסגרת שלל טיולי בעולם (בעיקר הארוכים שבהם אחרי הצבא - הודו ודרום אמריקה) בקושי הוצאתי את המצלמה, וגם את מעט התמונות שכן צילמתי, לא טרחתי מעולם לסדר באלבום ועד היום הן מפוזרות בין שלל שקיות. אודה ואתוודה שאפילו הדיסק ובו תמונות החתונה שלנו אבד אי שם במעבר בין הדירות. גם כשפתחתי את הבלוג הצילום היה לא ספק החוליה החלשה: לא הייתי מצוידת במצלמה איכותית (חלק מהתמונות צולמו רחמנא ליצלן בסמארטפון), לא אהבתי להצטלם, לא ידעתי להצטלם ובעלי שאמנם אוחז באינטואיציה של אומן אבל היה חסר נסיון בתפעול מצלמה קצת פחות ממני. 

ככל שהבלוג התפתח כך יצא לי להיחשף לבלוגים אחרים והתחלתי להבין ולהעריך את החשיבות הרבה של תמונות טובות כחלק מהסיפור שהבלוג מספר. בשלב ראשון שדרגתי את המצלמה - עדיין מצלמה קומפקטית אבל באיכות טובה יותר ועם יכולות ידניות מרשימות שמאפשרות להגיע לביצועים יצירתיים (קנון G16 למתעניינים). לאחרונה, התחלתי לעשות שימוש גם במצלמה הרצינית יותר של גיסתי, וכמו שאומרים עם האוכל, בא התיאבון וכידוע, בימים אלו יש לי תיאבון בשביל שניים! 

בין לילה נשבתי בעולם הצילום ופתאום את מעט זמני הפנוי אני מבלה בין שלל חשבונות אינסטגרם בעלי צילומים מרהיבים ומעוררי השראה והולכת (כמעט) מידי לילה לישון עם שלל מחשבות על קומפוזיציות יצירתיות. החלטתי לנצל את מעט הזמן שנשאר לי לפני הלידה ולקחתי בבית הספר לצילום "גליץ" קורס ביסודות הצילום כדי ללמוד לתפעל כמו שצריך את המצלמה ולקבל כמה טיפים על קומפוזיציות מעניינות ולפתח חשיבה צילומית יצירתית. 

ניצלתי את הימים האחרונים שבהם עוד יכולתי לעשות אי אלו קילומטרים ברגל (כרגע המקסימום האפשרי זה מהמיטה לסלון ומשם לחניה והכל תוך כדי אנחות כאב מלוות בתנועות תמיכה בגב), כדי לצאת ולטייל קצת בתל אביב ולתפוס רגעים קסומים של העיר.


למי יש יותר גדולה?