על אף השם הטיזרי זה לא הולך להיות פוסט בסגנון "וידויה של אשת מסיבות". את המשפט החביב הזה שמעתי לפני כמה שנים מפיו של רן שריג ב"מחוברים" כמטפורה (או שלא??) לשינוי כנראה הגדול בחיים במעבר מזוג בליין חסר מחויבויות לזוג הורים. מדובר בשינוי כל כך גדול ומטלטל שאחרי זמן לא כל כך רב החיים שלפני נראים כמו בבואה מטושטשת של מישהו אחר שהיה פעם אנחנו. 

אודה ואתוודה שההתחלה הייתה רחוקה מלהיות קלה. ההלם שתקף אותי הרגיש גדול מנשוא והחודשיים הראשונים התאפיינו במחשבות, תחושות ורגשות לא פשוטים. למרות שבדרך כלל מילים באות לי בקלות, קשה לי למצוא מילים שיתאימו לתחושת ההלם הראשונית הזו שאחזה בי באותה תקופה. אין ספק שהפיכתי לאמא בין לילה הייתה החוויה המטלטלת והחזקה ביותר שעברתי אי פעם.

אבל כמו כל הלם ראשוני גם הוא עבר בזכות תמיכתם הרבה של בעלי הנפלא, של המשפחות שלנו, של החברות היקרות שלי והזמן כידוע עושה אף הוא את שלו. הטיפול הצמוד בה במהלך תקופת חופשת הלידה והצפייה בה כשהיא הופכת לאט לאט מתינוקת חסרת יכולת הבעה או ביטוי (חוץ מבכי והרבה ממנו) לתינוקת שהיא קודם כל ש ל י שמחפשת אותי בעיניה, שעוקבת אחרי הקול שלי בחלל עזרו לי להפוך מאישה מבולבלת ומבוהלת לאמא מאוהבת.

לזכרונות מגלגול החיים הקודם יש נטייה לקפוץ ברגעים הכי משונים. כשהגברת הייתה בת כשנה בדיוק בשלב שבו היא כבר גדולה ועירנית יותר מידי שעות ביום אבל עוד לא יודעת להעסיק את עצמה או לשחק לבד בילינו לא מעט זמן איכות ביחד בשלל הפעלות. יום אחד שמתי דיסק שכולו קודש לשירי חיות ותוך כדי שאני מסובבת אותה בסלון באופניים קטנות אדומות ושרה בקולי קולות ומכל הלב "לדוד משה הייתה חווה", תוך כדי צעקות ה"איה איה או" התמלא ראשי בשלל זכרונות מהימים בהם עבדתי כברמנית במועדון הטכנו האפלולי "הצופה". המציאות לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מאותו זיכרון רחוק ומתוק. 

ולמרות הכל כנראה שבכל זאת יש משהו חזק יותר מכל הכיף הזה שהיה (ונגמר??) כי בכל זאת הנה אני הולכת לעבור את זה שוב.

 ונראה שאני לא היחידה. שיהיה לנו בהצלחה :-)