אני ובעלי התחלנו לצאת באופן לא רשמי אי שם בחודש נובמבר לפני קצת יותר מעשר שנים. באופן לגמרי רשמי, הפכנו לזוג בחודש דצמבר לפני עשר שנים בדיוק. בחנוכה של חודש דצמבר 2005 הזמנתי אותו לבית הורי ביבנה להדלקת נרות בסגנון ירושלמי מבית אבא (שזה בעיקר אומר לשיר את "הניירות הללו" בלחן ייחודי שחוץ מאבי אף אחד לא מכיר), ושנים אחר כך כשהתחתנו, אמא שלי הזכירה לי שכששאלתי אותה אם אני יכולה להזמין את הבחור החדש שהכרתי להדלקת נרות, ציינתי בפניה שהיא הולכת לפגוש את בעלי לעתיד.


חודש דצמבר הוא גם החודש שבו בעלי חוגג יום הולדת. לכבוד יום ההולדת שלו אי שם בדצמבר 2005, פינתה לנו שותפתי המתחשבת את הדירה לסוף השבוע לחגיגה זוגית שהשתיקה יפה לה ;-). מאז הפכנו ל(כמעט) בלתי נפרדים.  

אלו מביניכם שעוקבים אחרי הבלוג באופן קבוע ( And may God bless you all) או אחרי חשבון האינסטגרם שלי כבר יודעים שבעלי שמשמש כצלם הבית של הבלוג, לא כל כך אוהב לעבור לצד השני של המצלמה. אחרי עשור שלם ביחד החלטתי שזה הזמן לשלוף את קלף ה"רגשי" תחת הטיעון המנצח שבסירובו להצטלם הוא מונע את התפתחותי כצלמת. כנראה שיש לי עוד דבר או שניים ללמוד על מניפולציות מביתי בת השלוש, כי זה המקסימום שקיבלתי.... אולי עשור מהיום אצליח קצת יותר.


וגם עגיל חדש של דריוס ;-) (בכל זאת בלוג אופנה)


שיהיה לכולנו סופשבוע נפלא.