לפני שבועיים נסעתי לי שמחה וטובת לבב בכביש החוף לאחר מפגש משובב נפש עם הבלוגרית הג'ינג'ית והנפלאה תמר ניר הלוא היא passionista. בעודי ממתינה בנחת שיתפנה נתיב ההשתלבות להרצליה, הגיחה מאחורי נהגת לא מרוכזת ונכנסה בי מאחור. יצאתי מהרכב מעט רועדת, החלפנו מהר פרטים ומשם רצתי למיון נשים כדי לוודא ששום נזק לא אירע לזוכה פרס נובל העתידי שצומח לו בשקט. הדרך למיון עברה עלינו בשלל קיטורים מצידי, והצהרות גדולות על איך זה שלי זה מעולם לא קרה כי מושלמת שכמותי תמיד שמה לב. מחשבות על עין הרע היו ממני והלאה...

ואם התעניינתם, לבטן שלום. לרכב, קצת פחות...

אתמול בבוקר בדרכי למוסך לתיקון נזקי התאונה, בשבריר שניה של חוסר תשומת לב לא בלמתי בזמן כשהרכב שלפני בלם, ונכנסתי בו בעצמי... אז מה נשתנה החודש הזה מכל החודשים, שדווקא במצבי ההריוני הרגיש, לא אחת כי אם שתי פעמים??

כעוסה על יוהרתי וטיפשותי הגעתי למוסך ושם קיבלו את פני 2 בנות מקסימות, צעירות ויפות שנתנו לי טיפול VIP עם קפה ממכונה והעוגיות השוות עם השוקולד. אחרי שסיימתי למלא את הפרטים שלי והעברתי לאחת מהן את הטופס, היא הסתכלה על הטופס, עלי ושוב על הטופס וקראה: "מה, את בת 35??" ובכן אותנטיות שכזאת אי אפשר לזייף וברגע אחד הצליחה המקסימה לסחוט מהלימון שסחבתי על גבי לימונדה מתוקה ומרעננת. תגידו לי אתם, מחמאה שכזאת לא שווה את ההשתתפות העצמית של 2,000 ש"ח ששילמתי?!


וחוץ מזה, הספקתי לצלם את לילו, אז ברור שהיום לא יכול להיות כל כך גרוע...



חתימה טובה. ניפגש בצד השני של גזרי הדין שבשמיים (או במילים אחרות, אחרי יום חמישי).