ההריון הראשון שלי עבר עלי בהתרגשות רבה. למעט בחילות ועייפות בגבולות הסביר בשליש הראשון, הוא חלף בקלות, בהתרגשות וציפייה. כשנתבשרתי שאני צפויה להביא לעולם גברת והיצור שבבטן הפך מ"thing" ל"תינוקת" ההתרגשות גדלה עוד יותר. החל מהשלב הזה התחלתי לחשוב עליה, לדמיין אותה ולדבר איתה באופן קבוע. סביב שבוע 17 נדרשתי כמו טובות ורבות לפני לדילמת המלט גרסת ההריון: כן או לא מי שפיר. בסופו של דבר אחרי התלבטות לא מאוד ארוכה בחרתי ב"לא" מתוך אמונה מלאה שהכל יהיה בסדר. וכך המשכתי באופטימיות וקלילות עד ללידה (שהייתה הכל חוץ מקלילה אבל זה חומר עסיסי ומריר שימלא יום אחד פוסט משל עצמו...)

צילום: מיה חבושה

ההריון הזה היה כל מה שלא היה בהריון הקודם. המשותף היחיד הוא ההתרגשות הרבה שאחזה בי כשגיליתי שאני בהריון. שבוע אחר כך כבר הייתי עסוקה בקיום יחסים הדוקים מידי עם האסלה שנמשכו עד כמעט אמצע הדרך, ונפסקו רק אחרי שקיבלתי תרופת קסמים מהרופא שעשתה את העבודה אבל נחשבת שנויה במחלוקת בקרב רופאי הנשים. בנוסף, לצערי המאוד רב במקביל להריון שלי יותר מידי אנשים שיקרים לליבי מתוך סביבתי הקרובה נאלצו להתמודד עם אסונות אישיים כואבים שקשורים לאבדן של תינוקות ועוברים. 

גם ההריון שלי לא עבר בצורה משעממת מידי והחל מאמצע חודש שמיני גם אני נמצאת בשלל בדיקות ומעקבים והיום בשעה טובה עברתי את הבדיקה האחרונה (יש לקוות) שיצאה (טפו טפו, חמסה חמסה, חוט אדום וכל מה שעולה על דעתכם ובטוח לא יזיק) תקינה.

שלל התחושות והפחדים שליוו את החודשים האחרונים הובילו לכך שההריון הזה אופיין באיפוק בכל מה שקשור להיקשרות לתינוק. פחדתי לחשוב עליו, פחדתי לדמיין אותו, פחדתי לפנטז איך יהיה להחזיק אותו בזרועותי ולהביט בו בפעם הראשונה. אבל העובדה הפשוטה היא שהזמן עובר ואני כבר בתחילתו של שבוע 38 (אמצע חודש תשיעי) ושום דבר לא משנה את העובדה שבתוכי צומח תינוק חמוד, מקסים ונפלא (ואולי תפילותי תעננה ואזכה באחד שאוהב לישון או סתם לשכב בנחת בעגלה ולא מאמין בצרחות) ורגע לפני הסוף, הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, להאמין שהכל בסדר ולחגוג כמו שדיוניסוס - אל הטבע והפריון שגם ידוע (כמוני) בחיבתו הרבה לכוס של יין, היה חוגג.

אני ובעלי התחלנו לצאת באופן לא רשמי אי שם בחודש נובמבר לפני קצת יותר מעשר שנים. באופן לגמרי רשמי, הפכנו לזוג בחודש דצמבר לפני עשר שנים בדיוק. בחנוכה של חודש דצמבר 2005 הזמנתי אותו לבית הורי ביבנה להדלקת נרות בסגנון ירושלמי מבית אבא (שזה בעיקר אומר לשיר את "הניירות הללו" בלחן ייחודי שחוץ מאבי אף אחד לא מכיר), ושנים אחר כך כשהתחתנו, אמא שלי הזכירה לי שכששאלתי אותה אם אני יכולה להזמין את הבחור החדש שהכרתי להדלקת נרות, ציינתי בפניה שהיא הולכת לפגוש את בעלי לעתיד.


חודש דצמבר הוא גם החודש שבו בעלי חוגג יום הולדת. לכבוד יום ההולדת שלו אי שם בדצמבר 2005, פינתה לנו שותפתי המתחשבת את הדירה לסוף השבוע לחגיגה זוגית שהשתיקה יפה לה ;-). מאז הפכנו ל(כמעט) בלתי נפרדים.  

אלו מביניכם שעוקבים אחרי הבלוג באופן קבוע ( And may God bless you all) או אחרי חשבון האינסטגרם שלי כבר יודעים שבעלי שמשמש כצלם הבית של הבלוג, לא כל כך אוהב לעבור לצד השני של המצלמה. אחרי עשור שלם ביחד החלטתי שזה הזמן לשלוף את קלף ה"רגשי" תחת הטיעון המנצח שבסירובו להצטלם הוא מונע את התפתחותי כצלמת. כנראה שיש לי עוד דבר או שניים ללמוד על מניפולציות מביתי בת השלוש, כי זה המקסימום שקיבלתי.... אולי עשור מהיום אצליח קצת יותר.


וגם עגיל חדש של דריוס ;-) (בכל זאת בלוג אופנה)


שיהיה לכולנו סופשבוע נפלא. 

על אף השם הטיזרי זה לא הולך להיות פוסט בסגנון "וידויה של אשת מסיבות". את המשפט החביב הזה שמעתי לפני כמה שנים מפיו של רן שריג ב"מחוברים" כמטפורה (או שלא??) לשינוי כנראה הגדול בחיים במעבר מזוג בליין חסר מחויבויות לזוג הורים. מדובר בשינוי כל כך גדול ומטלטל שאחרי זמן לא כל כך רב החיים שלפני נראים כמו בבואה מטושטשת של מישהו אחר שהיה פעם אנחנו. 

אודה ואתוודה שההתחלה הייתה רחוקה מלהיות קלה. ההלם שתקף אותי הרגיש גדול מנשוא והחודשיים הראשונים התאפיינו במחשבות, תחושות ורגשות לא פשוטים. למרות שבדרך כלל מילים באות לי בקלות, קשה לי למצוא מילים שיתאימו לתחושת ההלם הראשונית הזו שאחזה בי באותה תקופה. אין ספק שהפיכתי לאמא בין לילה הייתה החוויה המטלטלת והחזקה ביותר שעברתי אי פעם.

אבל כמו כל הלם ראשוני גם הוא עבר בזכות תמיכתם הרבה של בעלי הנפלא, של המשפחות שלנו, של החברות היקרות שלי והזמן כידוע עושה אף הוא את שלו. הטיפול הצמוד בה במהלך תקופת חופשת הלידה והצפייה בה כשהיא הופכת לאט לאט מתינוקת חסרת יכולת הבעה או ביטוי (חוץ מבכי והרבה ממנו) לתינוקת שהיא קודם כל ש ל י שמחפשת אותי בעיניה, שעוקבת אחרי הקול שלי בחלל עזרו לי להפוך מאישה מבולבלת ומבוהלת לאמא מאוהבת.

לזכרונות מגלגול החיים הקודם יש נטייה לקפוץ ברגעים הכי משונים. כשהגברת הייתה בת כשנה בדיוק בשלב שבו היא כבר גדולה ועירנית יותר מידי שעות ביום אבל עוד לא יודעת להעסיק את עצמה או לשחק לבד בילינו לא מעט זמן איכות ביחד בשלל הפעלות. יום אחד שמתי דיסק שכולו קודש לשירי חיות ותוך כדי שאני מסובבת אותה בסלון באופניים קטנות אדומות ושרה בקולי קולות ומכל הלב "לדוד משה הייתה חווה", תוך כדי צעקות ה"איה איה או" התמלא ראשי בשלל זכרונות מהימים בהם עבדתי כברמנית במועדון הטכנו האפלולי "הצופה". המציאות לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מאותו זיכרון רחוק ומתוק. 

ולמרות הכל כנראה שבכל זאת יש משהו חזק יותר מכל הכיף הזה שהיה (ונגמר??) כי בכל זאת הנה אני הולכת לעבור את זה שוב.

 ונראה שאני לא היחידה. שיהיה לנו בהצלחה :-)

לא הייתי מאלה שחיידק הצילום דבק בהם. במסגרת שלל טיולי בעולם (בעיקר הארוכים שבהם אחרי הצבא - הודו ודרום אמריקה) בקושי הוצאתי את המצלמה, וגם את מעט התמונות שכן צילמתי, לא טרחתי מעולם לסדר באלבום ועד היום הן מפוזרות בין שלל שקיות. אודה ואתוודה שאפילו הדיסק ובו תמונות החתונה שלנו אבד אי שם במעבר בין הדירות. גם כשפתחתי את הבלוג הצילום היה לא ספק החוליה החלשה: לא הייתי מצוידת במצלמה איכותית (חלק מהתמונות צולמו רחמנא ליצלן בסמארטפון), לא אהבתי להצטלם, לא ידעתי להצטלם ובעלי שאמנם אוחז באינטואיציה של אומן אבל היה חסר נסיון בתפעול מצלמה קצת פחות ממני. 

ככל שהבלוג התפתח כך יצא לי להיחשף לבלוגים אחרים והתחלתי להבין ולהעריך את החשיבות הרבה של תמונות טובות כחלק מהסיפור שהבלוג מספר. בשלב ראשון שדרגתי את המצלמה - עדיין מצלמה קומפקטית אבל באיכות טובה יותר ועם יכולות ידניות מרשימות שמאפשרות להגיע לביצועים יצירתיים (קנון G16 למתעניינים). לאחרונה, התחלתי לעשות שימוש גם במצלמה הרצינית יותר של גיסתי, וכמו שאומרים עם האוכל, בא התיאבון וכידוע, בימים אלו יש לי תיאבון בשביל שניים! 

בין לילה נשבתי בעולם הצילום ופתאום את מעט זמני הפנוי אני מבלה בין שלל חשבונות אינסטגרם בעלי צילומים מרהיבים ומעוררי השראה והולכת (כמעט) מידי לילה לישון עם שלל מחשבות על קומפוזיציות יצירתיות. החלטתי לנצל את מעט הזמן שנשאר לי לפני הלידה ולקחתי בבית הספר לצילום "גליץ" קורס ביסודות הצילום כדי ללמוד לתפעל כמו שצריך את המצלמה ולקבל כמה טיפים על קומפוזיציות מעניינות ולפתח חשיבה צילומית יצירתית. 

ניצלתי את הימים האחרונים שבהם עוד יכולתי לעשות אי אלו קילומטרים ברגל (כרגע המקסימום האפשרי זה מהמיטה לסלון ומשם לחניה והכל תוך כדי אנחות כאב מלוות בתנועות תמיכה בגב), כדי לצאת ולטייל קצת בתל אביב ולתפוס רגעים קסומים של העיר.


למי יש יותר גדולה?

ימים לא פשוטים עברו השבוע על כוחותינו. אלו מביניכם שעוקבים אחרי בחודשים האחרונים "זכו" בין היתר ללוות אותי באינספור קיטורים על ההריון וקשייו. אמנם קיטורים שעטופים במנה גדושה של הומור עצמי אבל עם subtext שלא מותיר מקום לספק. והנה, כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי לפעמים כשהייתי קטנה ובכיינית: "תיכף אני אתן לך סיבה אמיתית לבכות". To make a long story short אספר שזה התחיל מעוד אולטרסאונד שגרתי שהסתיים בכמה ממצאים חריגים שהובילו לשלל בדיקות. אמנם יש עוד מספר בדיקות ומעקבים לפנינו אבל אחרי כמה וכמה ימים מורטי עצבים, חזרנו להיות כמו שהציע הרופא החביב "אופטימיים מבלי להיות שאננים".

מתוך giphy.com

אז עכשיו כשחזרתי לנשום (כמעט) רגיל, אפשר לחזור ולהתרכז בזוטות החיים הקטנות עם הבטחה שלא אקטר יותר לפחות עד הצירים, ולהתענג על אלוהי הדברים הקטנים מהשבועיים האחרונים. 

יומהולדת 3 לסתיו:
אומרים שהזמן עובר מהר יותר כשמגיעים ילדים. אז נכון שזה לא הגיוני בשום מישור רציונלי של רצף זמן אבל זה בהחלט מרגיש ככה. נדמה לי שרק לפני רגע סתיו נולדה וכבר היא בת 3! קרנבל יום ההולדת נחגג לו ברוב הוד והדר השבוע: יום שישי בגן ויום שבת חגיגת פיקניק חברתית ומשפחתית אצל אבא שלי ביבנה.

ככל שהגברת גדלה כך היא מגלה יכולות משא ומתן מופלאות ששמות בכיס הקטן את טובי אנשי העסקים ועורכי הדין שיצא לי לפגוש בחיי. הפעם, היא הודיעה לי בטון חגיגי שליום ההולדת היא רוצה עוגה של פרפר. אם יש כשרון שללא ספק פסח עלי בגדול הוא כשרון הבישול. לכן ניסיתי להפעיל את שלל כישורי השכנוע שלי בשביל להוריד אותה מהרעיון. הצעתי במקום עוגה בצורת לב. לב זה נחמד. לב זה פשוט. ללב יש כבר תבנית. "לא רוצה לב. רוצה פרפר" פסקה הגברת וכך הסתיים לו המשא ומתן הקשוח ביותר שניהלתי בחיי.

אחרי מספר סרטונים ביוטיוב וכמה עצות מבשלניות בסביבה החלטתי לשנס מתניים ולצאת למשימה בשיתוף פעולה מלא עם בעלי היקר - מהנדס במקצועו. הכנו תכנית פעולה מפורטת שבה אני אחראית על האפייה והקישוטים והוא על החיתוך. מעולם לא הייתי בלחץ ממשימה חדשה כמו שהייתי מול המשימה הזאת. איך אוכל לעמוד מול עיני האיילה של ילדתי אם לא אצלח את משימת הפרפר?? אבל בזכות תכנית מתוכננת היטב ושיתוף פעולה צלחנו את המשימה יחדיו והכנו לגברת עוגת פרפר לתפארת. מאז הלידה לא הייתי כה גאה!

רק בשביל השמחה הזו היה שווה!

ומשהו קטן כדי להירגע:
הלידה הקודמת שלי הייתה בבית חולים לניאדו ומסיבות שלא זה המקום לפרט אין לי שום כוונה לשוב לשם. הפעם החלטתי לנסות את ביה"ח מאיר בכפר סבא. נרשמנו לסיור במחלקת יולדות ובאמת שניסינו לשים את כל הציניות בצד, אבל ללא הצלחה רבה. בתור "בעלי הניסיון" בסיור (עבור שאר הנשים בסיור מדובר בלידה ראשונה) השתעשענו לראות את הפער בין איך שחווית הלידה "משווקת" במהלך הסיורים הללו לבין החוויה כפי שהיא באמת. לטובת אלו מבין קוראותי שטרם חוו את "הנס" אחסוך בפרטים אבל עבורי חווית הלידה הייתה רחוקה מאוד מתיאור "מסע הנס" שתיארה המיילדת שערכה את הסיור במבט מאוהב בעיניים ותיאורים שמתאימים לסיור בכפר נופש גלילי. סיימנו את הסיור משועשעים ובעיקר רעבים, והחלטנו לשים פעמינו לבופה המפנק בגלריה של אלמוג שממוקמת מרחק נסיעה של דקות משם. למי שלא מכיר מדובר בבופה המפנק בארץ, אולי אפילו בעולם, שממוקם בתוך גלריה\בית קפה\חנות שנראית כאילו נלקחה היישר מהאגדות המתקתקות ביותר. התיישבנו בגינה הציורית והקסומה מתחת לשלל פרחים תלויים ומול מזרקה שנראתה כאילו נגנבה מתוך אחת הפיאצות ברומא, ונהנו מפחמימות וסוכרים כיד המלך. כי מה עוד צריכה לה אישה בחיים??

בעיצומו של חודש שמיני מצאתי את עצמי 9 ימים נטולת בעל שנסע לניו יורק מהעבודה שלו שברוב חוצפתה לא מתחשבת בנשים ההרות שממתינות בבית ונהיות ירוקות מקנאה. זו לא הפעם הראשונה שבעלי נוסע לחו"ל ואני נשארת פה עם הילדה אבל זו פעם ראשונה (ואחרונה!) כשזה קורה לי בחודש שמיני, ולכן יכולות הפרגון שלי בשלב הזה מצטמצמות לכדי היכולת לסנן בשקט "נסיעה נעימה". 

למזלי הטוב בורכתי במשפחה שהתייצבה לסייע ולדאוג שיהיה לי מספיק זמן לעבוד וחשוב מזה: לנוח, וחברות שדאגו לסייע לי להעביר את הימים עם פינוקים קטנים והצליחו להשכיח לרגע קט את המרמור הקטנוני (אך המוצדק!).

אין כמו מעט קולינריה עטופה באסתטיקה רומנטית כדי לשפר את מצב הרוח. כוס הקפה הציורית והאוכל הנפלא של הגלריה של אלמוג היו התחלה חיובית ביותר. 

גם לילו התייצבה לסייע והכירה לי בית קפה בהרצליה שלא הכרתי הממוקם בלב חורש טבעי ומקסים. 

 לילו מדגימה קסם מהו

אלא שלמרבה הצער המקום הפסטורלי התגלה כאליה ו(עו)קץ בה, והחורש הטבעי התברר כמושבת יתושים שכידוע מחבבים במיוחד את דמן של הנשים ההרות, ותוך דקות ספורות התמלאתי באינספור עקיצות כולל אחת אדומה וגדולה במיוחד באמצע המצח. 

גם שותפתי לנמשים וחברתי הכתומה תמר התגייסה לעזרה ולמרות שהיא עמוסה עד מעל הראש בהפקת השוק היווני - הדובדבן היפואי החדש שיתקיים בימים שישי ושלישי ברחבת השוק היווני במתחם שוק הפשפשים היא עדיין מצאה זמן לתת כתף וכובע פוטוגני במיוחד. 

אחד הדברים שחשבתי שנכון להקנות לבת שלי הוא לא לקשר בין נחמה לאוכל (שופינג עדיף!). הבעיה היא שבגזרת הדוגמה האישית עד כה אני נכשלת בגדול...

אז אחרי כל העזרה והתמיכה הזו, הייאוש נעשה קצת יותר נוח, וכל מה שנותר הוא להתגעגע...

שמלה של אבישג ארבל, נעליים של שני בר, שרשרת של Zura