בעיצומו של חודש שמיני מצאתי את עצמי 9 ימים נטולת בעל שנסע לניו יורק מהעבודה שלו שברוב חוצפתה לא מתחשבת בנשים ההרות שממתינות בבית ונהיות ירוקות מקנאה. זו לא הפעם הראשונה שבעלי נוסע לחו"ל ואני נשארת פה עם הילדה אבל זו פעם ראשונה (ואחרונה!) כשזה קורה לי בחודש שמיני, ולכן יכולות הפרגון שלי בשלב הזה מצטמצמות לכדי היכולת לסנן בשקט "נסיעה נעימה". 

למזלי הטוב בורכתי במשפחה שהתייצבה לסייע ולדאוג שיהיה לי מספיק זמן לעבוד וחשוב מזה: לנוח, וחברות שדאגו לסייע לי להעביר את הימים עם פינוקים קטנים והצליחו להשכיח לרגע קט את המרמור הקטנוני (אך המוצדק!).

אין כמו מעט קולינריה עטופה באסתטיקה רומנטית כדי לשפר את מצב הרוח. כוס הקפה הציורית והאוכל הנפלא של הגלריה של אלמוג היו התחלה חיובית ביותר. 

גם לילו התייצבה לסייע והכירה לי בית קפה בהרצליה שלא הכרתי הממוקם בלב חורש טבעי ומקסים. 

 לילו מדגימה קסם מהו

אלא שלמרבה הצער המקום הפסטורלי התגלה כאליה ו(עו)קץ בה, והחורש הטבעי התברר כמושבת יתושים שכידוע מחבבים במיוחד את דמן של הנשים ההרות, ותוך דקות ספורות התמלאתי באינספור עקיצות כולל אחת אדומה וגדולה במיוחד באמצע המצח. 

גם שותפתי לנמשים וחברתי הכתומה תמר התגייסה לעזרה ולמרות שהיא עמוסה עד מעל הראש בהפקת השוק היווני - הדובדבן היפואי החדש שיתקיים בימים שישי ושלישי ברחבת השוק היווני במתחם שוק הפשפשים היא עדיין מצאה זמן לתת כתף וכובע פוטוגני במיוחד. 

אחד הדברים שחשבתי שנכון להקנות לבת שלי הוא לא לקשר בין נחמה לאוכל (שופינג עדיף!). הבעיה היא שבגזרת הדוגמה האישית עד כה אני נכשלת בגדול...

אז אחרי כל העזרה והתמיכה הזו, הייאוש נעשה קצת יותר נוח, וכל מה שנותר הוא להתגעגע...

שמלה של אבישג ארבל, נעליים של שני בר, שרשרת של Zura