שבוע האופנה הקודם שהתקיים בתל אביב נערך בחודש פברואר 2014 כחודשיים אחרי שפתחתי את הבלוג. מצאתי את עמוד הפייסבוק של האירוע ושיגרתי צ'ט שבו הצגתי את עצמי, צירפתי לינק לבלוג וקיוויתי שבתגובה אזכה להזמנה. במקום הזמנה קיבלתי תשובה מנומסת שהאירוע הוא למוזמנים בלבד והאמת היא שבשלב זה הופתעתי לטובה שבכלל השיבו לי...

כמעט שנתיים אחרי של עבודה מאומצת ושיתופי פעולה מיוחדים וחשובים התרגשתי לראות שמאמצי נשאו פרי וקיבלתי הזמנות למרבית התצוגות. בתקופה שמאופיינת אצלי בעיקר בקיטורים בלתי פוסקים, כאבי גב, עייפות ועצבנות הורמונלית חיכיתי בכיליון עיניים לאירוע שנראה לי כמו אי של כיף בתוך תקופה מעצבנת למדי. אבל לצערי הרב הביולוגיה של חודש שביעי ניצחה בקרב מר את כוח הרצון. אמנם נשארו לי עוד שלושה חודשי גדילה עד התאריך המיועד (שיעזרו לי האל ויצרני התמיכות האורתופדיות), אבל למרות השקעתי רבת השנים ביוגה לחיזוק הגוף, הגב הקטן שלי כבר מגלה סימני מרמור על המשקולת הממוקדת שהתווספה בחלקו הקדמי של הגוף.

האתגר הראשון היה למצוא מה ללבוש. רציתי ללבוש עיצוב ישראלי שיהיה יפה ומיוחד אבל מבלי להראות כמו פיל שהסתבך במצנח. יש לי חיבה גדולה לאוברסייז גם בימים שבהם אני מסוגלת לראות את האברים שממוקמים מתחת לבטן ולשמחתי גיליתי ששמלה של pioo pioo שיש לי עובדת גם פה. לשמלה ציוותי צמיד של גלית רונדין ועגילים של O-shan.

בגזרת הנעליים ההתלבטות הייתה קשה במיוחד. מצד אחד לא בורכתי בסנטימטרים מרובים ולילו שאיתה ביליתי את יום התצוגות הראשון משתייכת לזן המעצבן של בנות שזכו בכל הקופה. מצד שני, חודש שביעי כבר אמרנו? אז אמנם ההתלבטות לא הייתה בין סטילטו לטבע נאות (כי מסלוגן "את הכי יפה כשנוח לך" לא בונים בית אופנה) אבל בסופו של דבר בחרתי בנעליי הברבור שאני כה אוהבת של שני בר שבימים רגילים מאוד נוחות לי ומוסיפות לי בדיוק את כמות הסנטימטרים הנדרשת כדי להגיע ללילו למצח. 

אבל ההחלטה התבררה כשגויה ושילמתי את המחיר על כך שסירבתי להכיר במגבלותיי האורתופדיות. למרות שהחלפתי נעליים רק בכניסה למתחם, התברר כי עד למיקום של התצוגה יש לא מעט הליכה. בעיה נוספת היא הזמן שבין התצוגות שבו מפנים את המתחם ומוציאים את כולם החוצה עד התצוגה הבאה. בפועל מדובר בלא מעט המתנה שהתבררה כבלתי נסבלת לגב הקטן שלי שנושא משקולת גדולה מלפנים. וכך בצער רב, נאלצתי לוותר על שתי התצוגות הנוספות שהתקיימו בהמשך הערב לטובת רביצה על הספה עם רגליים מורמות על כרית. גלאם כבר אמרנו??


 ממש כמו ב"בחירתה של סופי", תהיתי מה לעשות לגבי שני הימים הנותרים. אחרי התלבטות קשה החלטתי להכיר במגבלותיי ולהגיע רק לעוד תצוגה אחת. ולא, זה ממש לא הזמן לספר לי שהריון זה לא מחלה...
בתור חובבת מושבעת של מעצבים מקומיים צעירים, סקרנה אותי התצוגה של ה- Upcoming desiners  - תצוגה שבה הציגו 8 מעצבים שנבחרו בקפידה רבה וקיבלו מענק בסך 150,000 ש"ח כדי להרים קולקציה לתצוגה. גם לתצוגה זו לא הגעתי בגפי והזמנתי את חברתי אליאן שעובדת באזור להתלוות אלי. 

גבריאל (קוקו) שאנל אמרה שהדברים היפים ביותר בעולם הם בחינם, והדברים השניים היפים ביותר עולים הרבה מאוד כסף. בתפקיד "הדבר היפה ביותר בעולם" אני ואליאן מדגמנות 30 שנות חברות. בתפקיד "הדבר השני הכי יפה בעולם" היו הבגדים שהוצגו (וגם חלק מהדוגמנים... ) And pretty they were.


הפעם בחרתי ללבוש שמלת אוברסייז של סבינה שהציגה מייד לאחר מכן, ולמודת נסיון מהיום הקודם הגעתי הפעם נטולת יומרות על flat כסופות מבית שופרא. בגזרת האאקסוריז בחרתי להתקשט במסרקיית ציפורים אף היא בעיצוב pioo pioo שהשתלבה עם שרשרת של דריוס.

חבר נוסף שהתלווה אלי הוא התיק של המותג "Marc by marc jacobs" - הקו הצעיר (והזול יותר) של בית האופנה מארק ג'ייקובס שלמרות גודלו הקטן יחסית, התגלה כבעל תכונות הדומות לתיק של מרי פופינס והצליח לאכלס באופן מפתיע את הציוד הכבד שאיתו הגעתי.

אם לסכם את האיוונט במילה אחת: חוויה. ובארבע מילים: אני צריכה חוויה מתקנת. לכן אין לי אלא לקוות שבאירוע הבא מישהו שם למעלה (וב"למעלה" אני כמובן מתכוונת לרני רהב) יעשה עימי חסד נוסף ויכניס אותי שוב לרשימת התפוצה שבימים כתקנם אני מוכנה לתרום שחלה וביצית כדי להשתייך אליה.