שבוע האופנה הקודם שהתקיים בתל אביב נערך בחודש פברואר 2014 כחודשיים אחרי שפתחתי את הבלוג. מצאתי את עמוד הפייסבוק של האירוע ושיגרתי צ'ט שבו הצגתי את עצמי, צירפתי לינק לבלוג וקיוויתי שבתגובה אזכה להזמנה. במקום הזמנה קיבלתי תשובה מנומסת שהאירוע הוא למוזמנים בלבד והאמת היא שבשלב זה הופתעתי לטובה שבכלל השיבו לי...

כמעט שנתיים אחרי של עבודה מאומצת ושיתופי פעולה מיוחדים וחשובים התרגשתי לראות שמאמצי נשאו פרי וקיבלתי הזמנות למרבית התצוגות. בתקופה שמאופיינת אצלי בעיקר בקיטורים בלתי פוסקים, כאבי גב, עייפות ועצבנות הורמונלית חיכיתי בכיליון עיניים לאירוע שנראה לי כמו אי של כיף בתוך תקופה מעצבנת למדי. אבל לצערי הרב הביולוגיה של חודש שביעי ניצחה בקרב מר את כוח הרצון. אמנם נשארו לי עוד שלושה חודשי גדילה עד התאריך המיועד (שיעזרו לי האל ויצרני התמיכות האורתופדיות), אבל למרות השקעתי רבת השנים ביוגה לחיזוק הגוף, הגב הקטן שלי כבר מגלה סימני מרמור על המשקולת הממוקדת שהתווספה בחלקו הקדמי של הגוף.

האתגר הראשון היה למצוא מה ללבוש. רציתי ללבוש עיצוב ישראלי שיהיה יפה ומיוחד אבל מבלי להראות כמו פיל שהסתבך במצנח. יש לי חיבה גדולה לאוברסייז גם בימים שבהם אני מסוגלת לראות את האברים שממוקמים מתחת לבטן ולשמחתי גיליתי ששמלה של pioo pioo שיש לי עובדת גם פה. לשמלה ציוותי צמיד של גלית רונדין ועגילים של O-shan.

בגזרת הנעליים ההתלבטות הייתה קשה במיוחד. מצד אחד לא בורכתי בסנטימטרים מרובים ולילו שאיתה ביליתי את יום התצוגות הראשון משתייכת לזן המעצבן של בנות שזכו בכל הקופה. מצד שני, חודש שביעי כבר אמרנו? אז אמנם ההתלבטות לא הייתה בין סטילטו לטבע נאות (כי מסלוגן "את הכי יפה כשנוח לך" לא בונים בית אופנה) אבל בסופו של דבר בחרתי בנעליי הברבור שאני כה אוהבת של שני בר שבימים רגילים מאוד נוחות לי ומוסיפות לי בדיוק את כמות הסנטימטרים הנדרשת כדי להגיע ללילו למצח. 

אבל ההחלטה התבררה כשגויה ושילמתי את המחיר על כך שסירבתי להכיר במגבלותיי האורתופדיות. למרות שהחלפתי נעליים רק בכניסה למתחם, התברר כי עד למיקום של התצוגה יש לא מעט הליכה. בעיה נוספת היא הזמן שבין התצוגות שבו מפנים את המתחם ומוציאים את כולם החוצה עד התצוגה הבאה. בפועל מדובר בלא מעט המתנה שהתבררה כבלתי נסבלת לגב הקטן שלי שנושא משקולת גדולה מלפנים. וכך בצער רב, נאלצתי לוותר על שתי התצוגות הנוספות שהתקיימו בהמשך הערב לטובת רביצה על הספה עם רגליים מורמות על כרית. גלאם כבר אמרנו??


 ממש כמו ב"בחירתה של סופי", תהיתי מה לעשות לגבי שני הימים הנותרים. אחרי התלבטות קשה החלטתי להכיר במגבלותיי ולהגיע רק לעוד תצוגה אחת. ולא, זה ממש לא הזמן לספר לי שהריון זה לא מחלה...
בתור חובבת מושבעת של מעצבים מקומיים צעירים, סקרנה אותי התצוגה של ה- Upcoming desiners  - תצוגה שבה הציגו 8 מעצבים שנבחרו בקפידה רבה וקיבלו מענק בסך 150,000 ש"ח כדי להרים קולקציה לתצוגה. גם לתצוגה זו לא הגעתי בגפי והזמנתי את חברתי אליאן שעובדת באזור להתלוות אלי. 

גבריאל (קוקו) שאנל אמרה שהדברים היפים ביותר בעולם הם בחינם, והדברים השניים היפים ביותר עולים הרבה מאוד כסף. בתפקיד "הדבר היפה ביותר בעולם" אני ואליאן מדגמנות 30 שנות חברות. בתפקיד "הדבר השני הכי יפה בעולם" היו הבגדים שהוצגו (וגם חלק מהדוגמנים... ) And pretty they were.


הפעם בחרתי ללבוש שמלת אוברסייז של סבינה שהציגה מייד לאחר מכן, ולמודת נסיון מהיום הקודם הגעתי הפעם נטולת יומרות על flat כסופות מבית שופרא. בגזרת האאקסוריז בחרתי להתקשט במסרקיית ציפורים אף היא בעיצוב pioo pioo שהשתלבה עם שרשרת של דריוס.

חבר נוסף שהתלווה אלי הוא התיק של המותג "Marc by marc jacobs" - הקו הצעיר (והזול יותר) של בית האופנה מארק ג'ייקובס שלמרות גודלו הקטן יחסית, התגלה כבעל תכונות הדומות לתיק של מרי פופינס והצליח לאכלס באופן מפתיע את הציוד הכבד שאיתו הגעתי.

אם לסכם את האיוונט במילה אחת: חוויה. ובארבע מילים: אני צריכה חוויה מתקנת. לכן אין לי אלא לקוות שבאירוע הבא מישהו שם למעלה (וב"למעלה" אני כמובן מתכוונת לרני רהב) יעשה עימי חסד נוסף ויכניס אותי שוב לרשימת התפוצה שבימים כתקנם אני מוכנה לתרום שחלה וביצית כדי להשתייך אליה.

כשפתחתי את הבלוג לפני כמעט שנתיים היו לי כמה מטרות. הבלוג הוקם בקול תרועה כשנה לאחר שהפכתי לאמא. הרגשתי שבתוך השילוב של עבודה + אמהות איבדתי בדרך את הקול הפנימי שלי וחיפשת דרך להגביר בחזרה את הווליום. 

בנוסף, בתור סטייליסטית בעברי המאוד מאוד רחוק וחובבת אופנה מושבעת התגעגעתי לעיסוק כלשהו באופנה אבל לא כזה שיחליף את ה - Day job שלי אלא כתחביב להתמסר אליו בזמני ה(לא)פנוי.

חברה נפלאה הציעה שאפתח בלוג - פלטפורמה מצוינת שתיתן לי הזדמנות להוציא החוצה את מה שיש לי לומר על אופנה ולהניח סוף סוף לבעלי האומלל שנאלץ בעל כורחו לשמש כאוזן הקשבת להגיגי הבלתי פוסקים בענין אופנה, והוא בכלל אוהב כדורגל...

צמידים - גדיר סלייח שהיה לי העונג לארח בפוסט הזה.

וכך, ביום 10.12.13 פרסמתי את הפוסט הראשון בהתרגשות רבה, שהיה עדיין גולמי ומחוספס. כמעט שנתיים אחרי, כישורי הכתיבה התחדדו, המצלמות השתדרגו ועיצוב הבלוג השתכלל. Mission accomplished. אבל לפעמים החיים מזמנים הפתעות לא צפויות בדרך (ולא מהסוג שרץ לעברך עם מברג ביד...) והמתנה הנפלאה ביותר שקיבלתי מהבלוג ושלה לא ציפיתי היא האנשים הנפלאים שנכנסו לחיי מלאים ביצירה, השראה וטוב לב. חלקם גם נכנסו לי עמוק עמוק לתוך הלב.
אחת מהן היא לילו - הלוא היא The zig zag girl בלוגרית וכותבת שנונה ויפהפיה בעלת לשון פיוטית ופנים של מלאך. מעבר לכשרון הכתיבה שלה, הרגליים הארוכות והעיניים התכלת הללו לילו קיבלה החלטה אמיצה לשפוך את כל קרביה בלי מסננת במסגרת הפוסטים שלה והעמוד שלה בפייסבוק. אי אפשר שלא להתאהב בה.
לילו לובשת: שמלה של "מוחיטו קולקשן" מרומניה. אני לובשת: שמלה מהארון של חברה טובה.
אחרי חודשים של תגובות אוהדות הדדיות בפייסבוק ובבלוג ירדתי בוקר אחד לקנות קפה ונתקלתי במחזה המרנין ביותר שאפשר לייחל לו בבוקר של יום עבודה: לילו ישובה בכניסה לרולדין עם משקפי שמש צבעוניים, כוס קפה ותיק צהבהב משגע מבית מדוזה. וכך גילינו לשמחתנו שלא רק המרחק הרגשי בינינו התקצר, אלא גם הפיזי.

כיאה לשתים שהתרגלו לתעד את מעשיהן, תחושותיהן, מלבושיהן ומעשי היום יום ברחבי הרשת (לאחרונה גיליתי שהמילה התקנית היא בכלל מרשתת...), ורגע לפני שלחיי מגיח האדון החדש שמתבשל היטב בכרסי הטופחת, החלטנו לצאת בפיקניק הלל לכוח הנשי הזה מלוות בבנותינו המשגעות, והכל תחת עדשתה המיומנת של הצלמת הנפלאה שירלי סוויסה שהצליחה לתפוס את רגעי הקסם שלנו באסתטיות נפלאה שגורמת ברגעים אלו ממש לאנני ליבוביץ להתיירק (גילוי נאות: אני לא בטוחה ש"להתיירק" היא מילה אמיתית). את הצד של לילו אתם מוזמנים למצוא כאן.

עגילים - פאולה ביאנקו. נראו גם כאן

כובע - גולף

זה המקום להגיד המון תודה לצלמת שירלי שהשקיעה מזמנה, כשרונה ועדשת מצלמתה כדי שהפוסט הזה יקרום עור וגידים. שירלי מתמחה בצילומי ילדים, משפחה, הריון וצילומי תדמית ואתם מוזמנים לעקוב אחרי הצילומים המרהיבים שלה בעמוד הפייסבוק שלה או בגלריית האינסטגרם הקסומה שלה. 

קיץ 2001. אני סטודנטית שנה ראשונה משפטים, גרה ביבנה ולומדת בתל אביב. ימי העת העתיקה לפני עידן הוויז וכיאה ליבנאית הפרובינציאלית שהייתי, ניווט בתל אביב לכתובת שאינני מכירה היה עבורי משול ל"סיוט מרחוב אלם". או דיזנגוף.

הוזמנתי למסיבת יומהולדת של חברה מהלימודים בדירתה במרכז תל אביב. חרדה מהעובדה שאצטרך לנווט בעצמי בלב ליבה של תופת התנועה העירונית בדקתי אם יש מישהו מסביבתי הקרובה שמגיע ויושיעני. ידיד הציע שאגיע עם ידידה שלו רון - תל אביבית אורגינלית born and raised. את רון אי אפשר היה לפספס בנוף הפקולטתי המשמים - יפהפיה, משדרת קוליות טבעית ובלתי מתאמצת ובעלת סטייל ייחודי ובולט. 

קבענו שאגיע לאסוף אותה מדירתה במרכז תל אביב. כשהגעתי רון נכנסה לרכבי נסערת ושיתפה אותי בכנות נדירה וכובשת על המריבה שבדיוק הייתה לה עם בן זוגה דאז והתנצלה בפני. נכבשתי במקום ומאותו הרגע הפכנו במשך 3 שנות התואר לבלתי ניתנות להפרדה. דיברנו פעמיים ביום לפחות, התכתבנו ללא הפסקה על כל פרט ופרט ולמרות שאני התגוררתי ביבנה והיא בתל אביב המרחק בינינו הצטמצם למהירות שבה נכנסתי לרכב פלוס נסיעה בת חצי שעה.

חלקנו כמעט הכל: טעם מוזיקלי, טעם באופנה, בגדים, ואפילו בחור אחד ;-) באותם ימים של גילאי העשרים כשעדיין היינו מפוצצות באנרגיות ונטולות מחויבות אמיתית שדרשה מאיתנו לקום מוקדם בבוקר יצאנו, בילינו, רקדנו, שתינו, עישנו סיגריות בכמות יומית מסחרית וניסינו בכל כוחנו להרגיל את עצמנו לבלות יום שלם על נעלי סטילטו.



כמעט חמש עשרה שנה אחר כך, עברנו לא מעט שינויים: דירות, ערים, בני זוג, תארים, מקצועות, מקומות עבודה וכמובן ילדים. הסגנון האופנתי של כל אחת מאיתנו השתנה ביחד איתנו וביחס לחלק מהבחירות האופנתיות שלנו מאותם הימים דאגנו להשמיד כל ראיה מרשיעה. גם על הנסיון להרגיל את רגלינו לצעידה על עקבי סטילטו וויתרנו.



החיים, העבודה, השגרה והילדים ושאר קלישות צמצמו משמעותית את תדירות המפגשים והשיחות אבל האהבה נשארה בדיוק כמו ביום הראשון שנפגשנו, וגם היום כל מפגש שלנו הוא עבורי חגיגה של חברות, אופנה, נשיות וכיף.
































שרשרת של zura, חולצה של דינה גלס.



בימים לא פשוטים כאלה, חשוב אפילו יותר מתמיד להוקיר את האנשים הקרובים אלינו שהופכים את הייאוש לקצת יותר נוח. לחיי ימים שקטים.

צילום: מיה חבושה

קוראי המתמידים (כפרה עליהם) מכירים את דעתי על האופנה המקומית והנפלאה שיש לנו בארץ ויודעים שאני אוהבת לתת בבלוג במה לעיצובים הנפלאים הללו. אפרת רק בת 25 וכבר שופעת אמביציה, כשרון ויצירתיות שלא היו מביישים את המעצבים הותיקים והמנוסים. וכאילו שזה לא מספיק היא גם זכתה בפרס הגדול שברולטת הגנים שכולל שיער חלומי ורגליים ארוכות ודקיקות והיא נראית כמו הפרזנטורית המוצלחת ביותר שהמותג הייחודי והמענין שלה יכול היה למצוא. 

אפרת מגדירה את הסגנון שלה כ"אתנו אורבניקה" - סגנון שהתפתח בעקבות החוויות שלה מנסיעותיה להודו והוא משקף את החיבור בין האתני שבטי לתל אביבי האורבני. האני מאמין של אפרת הוא ש"הרמה של הבגד היא פונקציה של הזיעה שהושקעה בו" וכל פריט שלה הוא וואן פיס אותו היא מעצבת, מדגמת, תופרת, צובעת בעצמה את הבד, רוקמת, סורגת ומשתמשת בדפוס משי. נפגשנו על גג ביתה המדליק באזור נחלת בנימין ביחד עם הצלמת המאוד מוכשרת מיה חבושה (שעליה עוד יסופר בהמשך), לסשן בנות שכלל 3 סטים שונים כולם פרי עיצובה של אפרת. מאחורי כל אחד מהפריטים הנפלאים שצילמנו עומדים השראה וסיפור.


אפרת: "שמלת השיפון היא אחד הפריטים האהובים עלי בגלל השקיפות שלה. אפשר ללבוש אותה כשמלה או כטוניקה ולשחק עם הפריטים מתחת שמשתלבים עם השקיפות שלה. היא גם נראית נפלא על אישה בהריון :-). הטייטס השחור הוא חלק מסדרה בת שלושה סאמפלים שהדפסתי באופן ידני בדפוס משי. את הלוטוסים המאוירים ציירתי בעצמי כשחזרתי מהודו לפני כשנה. אני אוהבת את פרחי הלוטוס. משהו בעדינות ובסימטריה שלהם שובה אותי בכל פעם מחדש."



אפרת: "השמלה השחורה הסתובבה לי בראש הרבה זמן. ההשראה שממנה יצרתי אותה היא עולם המכשפות והמסתורין הנשי שבהשפעתו אני יוצרת הרבה. הסגנון שלה הוא בוהו שיק אתני וייחודי."

אפרת: "החולצות האפריקאיות הן חלק מהקולקציה החדשה שלי והן מושפעות מעולם הוודו ומהתרבות והאמנות האפריקנית: ממיסטיקה עממית, סמלים, קמעות וטקסטילים מסורתיים, דרך שנות ה-20 בהארלם שנקראו "הארלם רנסנס" והתאפיינו בפריחה תרבותית של האפרו-אמריקנים בתחום המחול, השירה והתאטרון. השפעה נוספת היא מכיוונם של האמנים של שנות ה-60 כמו האחד והיחיד ג'ימי הנדריקס וילדי הפרחים."


אפרת: "הטוניקה והטייטס הם שני פריטים שנוצרו בהשראת תנועה. הטוניקה היא פריט חדש שעיצבתי לעצמי אחרי שהרגשתי שבתקופה האחרונה "הסנדלר הולך יותר מידי יחף". יצרתי אותה מאחד הבדים האהובים עלי - ויסקוזה שהוא בד טבעי ומלטף  עם הדפס של פילים שאני מאוד מאוד אוהבת.
הטייטס הוא חלק ממיני קולקציה שעיצבתי בקיץ הקודם בשם "Animal instincts" שכללה חמישה פריטים, וסטים וטייטסים שלשמחתי נחטפו תוך זמן קצר. הטייטס האפור הוא היחיד שנשאר מהקולקציה הזו."

הסטודיו של אפרת נבחר ביחד עם סטודיואים נוספים להשתתף במסגרת אירועי "מחוץ למסלול" שיתקיימו כחלק ממכלול אירועי "שבוע האופנה" של תל אביב. האירוע נערך ביוזמת איגוד הטקסטיל הישראלי ומטרתו לחשוף את הקהל למעצבים עצמאיים שפועלית תחת מותגים עצמאיים קטנים ומיוחדים. במסגרת האירוע אפרת תשמח לארח אתכם בסטודיו שלה ברחוב טשרניחובסקי 10 בתל אביב בימים 22.10-23.10 (חמישי ושישי) במסגרתם יוצעו הפריטים היפהפיים שלה למכירה בהנחה של עד 50%. מי שיגיע יזכה לראות את אפרת בעיצומה של עבודה על סאמפלים לחורף, עבודת הדפסה ורקמה בטכניקות מסורתיות וגם הרבה מצב רוח טוב. 

חוץ מזה תוכלו למצוא את הפריטים שלה גם בחנות המקוונת שלה ב- Etsy ולעקוב אחריה בפייסבוק ובאינסטגרם.