לא קל

11:40:00 AM

מתבונן מהצד שקורא את הפוסטים האחרונים שלי עשוי בטעות לחשוב שחופשת הלידה שלי היא תקופה של פריחה, לבלוב והנאה צרופה. אבל הפעם החלטתי לשים את מילות השנינה והתמונות הפוטוגניות בצד ולצעוק בקול גדול: קשה לי! ואפילו מאוד.
בתמימותי חשבתי שהסיבוב השני יהיה חוויה מתקנת לכל מה שהיה חסר לי בסיבוב הראשון. אמנם הלם ראשוני אין, אבל במקום זה קיבלתי תינוק רגיש שסובל מענייני עיכול ובטן יומם וליל שלא מצליח לישון במהלך היום יותר מחצי שעה רצופה, וגם זה בקושי. כדי להרגיע אותו אני מוצאת את עצמי מטיילת בלי הפסקה ובלי עצירות עם העגלה מסביב להרצליה משוטטת בין שלל גינות ובניינים ובוחנת את אינספור פרוייקטי התמ"א 38 שבאזור...
אני עייפה. עייפות של הגוף, של הנפש, של הראש, של העיניים. עייפות מהסוג שהשב"כ אימצו ככלי אפקטיבי (וגם לא מיטיבה עם עור הפנים...). 
רוב הזמן אני מצליחה לקחת נשימה עמוקה, ולהזכיר לעצמי שזה זמני ויעבור. אבל אחת לכמה ימים (וב"ימים" אני מתכוונת בעצם ל"שעות") אני נשברת קצת ומידי פעם (רחמנא ליצלן) דומעת.
וגם הפעם, אני מאוד מתגעגעת לאמא שלי. 



למזלי הגדול יש לי עם מי לחלוק את רגעי המשבר הקשים ובתפקיד החולקת חברתי היפה הדס, שילדה 9 ימים אחרי. כי אין כמו צרת רבים.



ביחד הייאוש נעשה יותר נוח ואת ה.ס.ד. המשותף הראשון שלנו פתחנו בבראסרי בכיכר רבין. פיצקי שלי הפעם התחשב וישן יפה והתעורר לאכול בדיוק כשהתמקמתי בנוחות על כיסא הים והתחרדנו יחד בשמש. 

זה רק נראה קל...




אז אחרי שנשמעתי כמו הפרסומת המוצלחת ביותר לקונדומים, אנסה לסיים בנימה קטנה של אופטימיות: אין ספק שמדובר ביצור מתוק להפליא. 





You Might Also Like

0 תגובות

טופס יצירת קשר