הגיע הזמן הזה בשנה של החופשה השנתית המשפחתית שלנו בחופי קוס הנפלאים ביוון. זאת השנה השלישית שאנחנו נוסעים לאותו המקום, כי סוס מנצח לא מחליפים. אבל השנה התווסף לו אתגר נוסף - ההריון. יש נשים שמעוררות את פליאתי, קינאתי ושנאתי שההריון עובר עליהן במנעמים - הן לא סובלות מבחילות, קורנות כל ההריון, קלילות ואנרגטיות ומלאות בתחושת הפלא האלוהי. ומצד שני - יש אותי- הקאות בלתי פוסקות משבוע 5, הורמונלית, עצבנית, עייפה ונשבעת לעצמי ולכל מי שעוד מוכן לשמוע: Never again! 

הטיסה הייתה מאתגרת, המטוס יצא באיחור ובילינו במשך חצי שעה נוספת בתוך מטוס קטן ומחניק, מלא עד אפס מקום וסגור, עם ילדה שלאט לאט איבדה סבלנות, ואמא הריונית שלא הצליחה לגלות ולו שמץ של בגרות ואיבדה את הסבלנות הרבה יותר מהר ממנה. 

אבל בשעה טובה הגענו למלון, ולנוף הקסום הזה שנשקף מהמרפסת של החדר שגורם אפילו לציניקנית קוטרית כמוני לקחת נשימה עמוקה, לחייך ולהודות לרגע על כל הטוב הזה. ואם לצטט את קוקו שאנל: "הדברים היפים ביותר בעולם הם בחינם. הדברים השניים היפים בעולם הם מאוד מאוד יקרים."

חולצה של מעיין פז, מכנסיים של אלף אלף, נעליים של שילה, סיכה מ"העולם המופלא של גיא גיל", משקפי שמש מ- ebay.

הדודה מצולמת מצלמת. 

כי אם כבר רטרו אז עד הסוף. 

בגד ים ופראו מאלי אקספרס, כובע של גולף. 

נשארה לנו עוד יממה וחצי בגן עדן, ואז ימים אחרונים של אוגוסט והסתגלות מחודשת לגן. תחושת החופש בדרך כלל נוטה להתפוגג מאוד מהר ברגע שחוזרים לשגרה אבל היי, שנה חדשה בפתח, אז מוכרחים להיות שמח. 

עיתונאית האופנה שלי גרוס ובעלת בלוג האופנה הכי מעורר השראה  - המלבישה, כתבה פעם שאישה צריכה ללבוש פסים לרוחב גם אם נדמה לה שזה משמין, כי פסים לרוחב ישווו לך מראה פריזאי ומי מאיתנו לא רוצה להראות כאילו נחתה היישר מבירת האופנה העולמית (ולמדקדקים עמכם הסליחה. לא מדובר פה בציטוט מדויק אלא זיכרון עמום של אישה הריונית בעיצומה של טפשת. נא להיות סלחנים).

שמלת הפסים המשגעת היא מהחנות של המעצבת שרה בראון, שסיפור ההכרות שלי איתה פשוט ממתין להיספר. עד שעברתי לתל אביב הרכישות התל אביביות שלי נעשו בעיקר בחנויות מרחוב שינקין ומדיזנגוף סנטר. בשנת 2005 עברתי לתל אביב לדירה מתפוררת אך נפלאה מאחורי רחוב דיזנגוף בין גורדון לבן גוריון. ביום הראשון שלי בדירה החדשה, גיליתי חנות חדשה שהייתה ממוקמת בצמוד לדירה שלי - החנות של שרה בראון. בחנות, נתקלתי לראשונה בסגנון שהארון שלי טרם הכיר וידוע בכינוי סגנון אורבני שמתאפיין בקווים נקיים, גזרות מיוחדות ובדים איכותיים - בקיצור ההפך מכל מה שלבשתי עד אז. בחנות קניתי חולצת מעטפת מבד סגלגל מעט שקוף ורך להפליא. הרגשתי כמו תל אביבית אמיתית. כמו שאתם יודעים תל אביבית אני כבר מזמן לא, אבל זאת לא סיבה להפסיק ולצרוך אופנה תל אביבית ואת השמלה קניתי במכירת סוף עונה כשהתחלתי לחפש תלבושות להכניס בהן את הבטן ההולכת וגדלה. 

השרשרת של קרן וולף מהימים שעוד לא הייתה לה חנות אלא רק דוכן קטן בדיזנגוף סנטר והסנדלים של יונייטד ניוד שמככבים פה ה-מ-ו-ן ובצדק. 

תודה לטלי על עוד יום כיפי ועל התמונות המקסימות. 

בתור חובבת אופנה, זה לא מפתיע שאני אוהבת לצפות בסרטים על אופנה. אמנם לא צריך להיות חובב אופנה כדי להנות מהסרט "השטן לובשת פראדה" (אפילו אבא שלי ראה ונהנה), אבל סרטים דוקומנטריים על אופנה (דוקו פאשן) ידברו בדרך כלל בעיקר לחובבי אופנה אמיתיים.
לצפייה בדוקו פאשן יש יתרונות נפלאים:
1.מרבית סרטי הדוקו פאשן מספרים סיפורים מעוררי השראה הרבה מעבר לאופנה. למשל סיפורה של גבריאל (קוקו) שאנל שהייתה ילדה יתומה וענייה והמציאה מחדש את עולם האופנה לנשים, עם תפיסות פמיניסטיות מהפכניות.
2. אפשר לצפות מהבית בפיג'מה ונעלי בית ועדיין להרגיש כאילו את מטופפת על סטילטו בשבוע האופנה במילאנו.
3. לא צריך למצוא בייביסטר (יתרון גדול עבורי לאור העובדה שהבייביסיטרית שלנו העזה בחוצפתה הרבה להתגייס).
4. דרך מצוינת לספוג אופנה מבלי להוציא שקל.
5. זה לא משמין.

מה עוד יכולה אישה לבקש?? לכן שמחתי לקבל את ההזמנה מחברת yes לאירוע שנערך ב"בית בנמל" היפהפה של קום איל פו לכבוד ספיישל דוקו פאשן שיתקיים בערוץ yes דוקו החל מה- 16.8.15, וליהנות מקוקטייל (או במקרה שלי virgin סודה קרנברי), הרצאה של לאה  פרץ - ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והדובדבן שבקצפת: הסרט "אייריס" על אייקון האופנה אייריס אפפל בת ה- 93 (!).


שמחה ונרגשת יצאתי מביתי בהרצליה בשעה 19:20. ה- waze סיפר לי שאגיע ליעד בשעה 20:05 - בדיוק האיחור האופנתי שתכננתי. אלא שה- waze מתכנן תכניות ואלוהים צוחק, ותוך כדי נסיעה התחילו להתווסף במהירות מסחררת עוד ועוד דקות, וגיליתי שאני עומדת בפקק אימתני ברוקח ביחד עם כל העולם שנראה עצבני לפחות כמוני, רק עם נטייה מוגזמת ללחוץ על הצופר. למתחם הנמל הגעתי בשעה 20:50 רק כדי לגלות שכולו נסגר. לפי כמות האנשים אפשר היה לחשוב שמוצג בנמל הפלא השמיני בתבל אבל מסתבר שהמתחם נסגר לכבוד מופע מים בשם TLV water show שהציג (מוכנים?) מים ואור. בשארית כוחותיי וסבלנותי הגעתי לשוטר שעמד ליד המחסום וגייסתי את מבט ה- Damsel in distress המוצלח ביותר שיכולתי לגייס בצירוף הבלטת הבטן כדי שחלילה לא יפספס את העובדה שאני מגדלת בתוכה את המנהיג הבא של ישראל או ממציא התרופה לסרטן. ההשקעה נשאה פרי והוכנסתי כלאחר כבוד למתחם הנמל כראשונת ה- VIP. המסקנה: אין גדולה כהרה :-)

האיחור האפנתי שלי הפך למביך, אבל לפחות הגעתי לפני שהתחיל הסרט. הסרט לשמחתי הרבה היה בדיוק כל מה שרציתי שהוא יהיה. אייריס אפפל היא אייקון אופנה ססגונית ומרהיבה שממשיכה לפעול במרץ ולעורר השראה בסגנונה הייחודי, בלשונה המושחזת ובשמחת החיים הבלתי נדלית שלה. הסרט הוא הרבה יותר מסרט על אופנה. הוא סרט על השראה. הוא סרט על בחירה. הוא סרט על חיים ועל שמחה.

הסרט עוקב אחר אייריס בביתה, במכירות פומביות של שלל פריטיה המרהיבים, בהרצאות שהיא נותנת ובין לבין היא מספרת על עצמה ועל השקפת עולמה בנוגע לאופנה. בתחילת הסרט היא מספרת שהיא מאוד אוהבת אינדוידואליות, ענין שנעלם בשנים האחרונות. ואכן קשה מאוד להתעלם מהסגנון הייחודי שלה: צבעוני, ססגוני, גדול מהחיים ובלתי ניתן לחיקוי. במהלך הסרט, מספרת אייריס שהיא מעולם לא הייתה הבחורה היפה. הילדות היפות שלמדו איתה בבית הספר השיגו הרבה בזכות היופי שלהן אבל נותרו בלי כלום כשהיופי התחיל לדעוך ואילו היא שמעולם לא הייתה הבחורה היפה, נאלצה ללמוד בעצמה איך לפתח את הנראות שלה והיכולות שלה (ואיתן הסגנון האישי) רק השתבחו עם השנים.
יצאתי מהסרט נפעמת ועם הרבה מחשבות על עצמי. בגיל 35, אני בוחנת בדאגה כל קמט וכתם שמופיעים על הפנים, ומוטרדת ממדד הפתטיות שנגזר מחיבתי הרבה לטול ופייטים למרות שהגיל ממשיך לעלות. הסרט גרם לי להסתכל בעין הרבה פחות מבוהלת על כל תהליך ההזדקנות ולהפסיק לחשוש מהרגע בו אהיה מבוגרת מידי להביע את עצמי באמצעות הבגדים שאני אוהבת. ובעצם זה מה שהיינו מצפים לקבל מסרט טוב - שנצא ממנו גם עם משהו על עצמנו.

ברוח הסרט, קארין דונסקי בהופעת בכורה מרגשת מול עדשת תלתלים, מדגימה את משמעות האל-זמני.

ברי המזל שמנויים ל-yes יוכלו להנות מספיישל דוקו פאשן בערוץ yes דוקו (וב- VOD של yes) החל מיום ראשון ה- 16.8. הסרט "אייריס" יוצג בשעה 22:00.
במסגרת הספיישל בערוץ יוצגו עוד כמה סרטים שנראים מעניינים:
"דיור ואני" (שני 17.8 בשעה 22:00) - הסרט עוקב אחר המעצב ראף סימונס שנבחר לעמוד בראש בית האופנה היוקרתי "דיור" ונדרש לעמוד בלו"ז הכמעט בלתי אפשרי של 8 שבועות לצורך הקמת קולקציית הביכורים שלו.

אי אפשר לסיים את הפוסט מבלי להתייחס לגזרת הלבוש הפרטי שלי. לצערי, בגלל האיחור לא הספקתי לצלם התלבושת, אני רק יכולה לספר שהייתה שם כמות כל כך גדולה של טול שלא הייתה מביישת גם את אייריס עצמה.

בבית ילדותי ביבנה הייתה ספרייה אחת לילדים, וספרייה אחת למבוגרים. בתור תולעת ספרים מהר מאוד הבנתי שהשלל האמיתי נמצא דווקא בספריית המבוגרים. וככה גיליתי (בגיל מוקדם מידי יש לומר) אוצרות חבויים כמו את ספר הפואמות "במלאכת הנשים עלי משכב" שבו שכן לו בנחת השיר של דוד אבידן "עת גברתי על היצר היה נעים להיזכר, אך עת גבר עלי, היה נעים הרבה יותר." ללא ספק השיר שכל אמא רוצה שילדתה בת העשר תכיר. אבל בין שלל הספרים האסורים, גיליתי גם ספר אחד שהשאיר בי חותם עמוק: "החתיכה החסרה פוגשת את O הגדול." הספר הוא משל על חתיכה מתוך עיגול שמחפשת את העיגול החסר שישלים אותה. לאחר אינספור ניסיונות להתאים את עצמה לעיגולים חסרים ולא מתאימים, היא מחליטה להפוך בעצמה לעיגול שלם. היא מתגלגלת אינספור פעמים, עד שזוויותיה מתרככות ולבסוף היא הופכת לעיגול מושלם. 

הנמשל ברור ואין צורך להרחיב אבל עם כל הכבוד ליוצרי המשלים החיים הם לא משל, ואת הנמשל, אני משאירה לכרטיסי ברכה וספרי זיכרון (זה עוד קיים??). השבוע, הגיע עוד יום נישואין שלי עם בעלי ואחרי כעשר שנים ביחד, אני יכולה לומר בפה מלא שבלעדיו, אני לא אדם שלם. גם לא חצי אדם. בימים טובים, אולי שליש :-). לכבוד יום הנישואין קיבלנו "אפטר" לעצמנו והקטנה (שבקרוב תשנה סטטוס ל"הגדולה") נשארה לישון אצל הסבא והסבתא. לאחר שביקשתי המלצות מחברי לפייסבוק למסעדה חמודה ורומנטית, בחרנו במסעדת פופינה (ותודה ליעל קימלמן על ההמלצה) - מסעדה מקסימה באחד העם 3 בתל אביב. המקום היה מקסים, האוכל מצוין, ולקינוח אכלנו סופלה שוקולד במרקם של מוס שנמס בפה ועושה הכי נעים שיש.

בגזרת הלבוש, אחרי שהוצאתי את ההריון מהארון קבל עם, עדה, פייסבוק ובלוג, אני לא צריכה יותר להסתתר מאחורי מסך האוברסייז, ולכבוד המאורע בחרתי בשמלה ירוקה ויפה שהספקתי לקנות כשרק גילית שאני בהריון, מתוך מחשבה (נבונה ופרקטית) שהיא תשמש אותי נפלא בהריון ולאחריו.

קיוויתי שבפוסט לכבוד יום הנישואין בעלי יוכל לככב לפחות כמוני, אבל גילינו שתל אביב היא עיר בלי הפסקה, עד שמפסיקים אותה בגלל עבודות הרכבת הקלה... וכך מצאנו את עצמנו ביום חמישי בשעה 11:00 בלילה מסתובבים בנווה צדק ורוטשילד ברחובות כמעט ריקים. לצערי לא היה מי שיצלם אותנו יחד חוץ מהמארחת החמודה שנפלנו עליה במסעדה, אבל לפחות הצילומים ברחובות הריקים חסכו לי את המבוכה שאני נתקפת בה פעמים כה רבות בזמן צילומים כשאנשים נועצים עינים בהשתאות :-)


השמלה והטבעת של MIZO, השרשרת של אפרת קסוטו וזו השרשרת שענדתי ביום החתונה (כי מה יותר רומנטי וחמוד משני סנאים שחולקים ענף?), הנעלים הן גם הנעליים שנעלתי בחתונה ונרכשו בחנות ברחוב לבונטין שכבר שנים לא קיימת, התיק היה של אמי, כי גם ביום הנישואין אני עדיין אוהבת להרגיש שמשהו ממנה מלווה אותי. 

ייתכן שחדי העין ביניכם הבחינו שמאז פוסט יומההולדת 35 שלי, התאפיינו כל המראות שצילמתי בבגדי אוברסייז. אמנם חיבתי לאוברסייז קיבלה לא פעם ביטוי בבלוג (הם גורמים לי להרגיש קטנטונת ורזונת וזה נפלא), אבל הפעם, זכו הבגדים בתפקיד חשוב נוסף: להסתיר את הבטן ההולכת ומתהווה שבניגוד לסיבוב הקודם, מיהרה לצאת ולהזדקר לה החוצה.

בשורות משמחות אין מה לומר, אבל הפעם, תחושת ההתרגשות הייתה מלווה לאורך כל החודשים האחרונים, בהכרות קרובה מידי עם הבפנים של האסלה. שלושה חודשים לא פשוטים עברו על כוחותינו, והאמת, שהם עוד לא לגמרי הסתיימו, ואני כבר בשבוע 17 (מתוך 40)! גם החום הלוהט של הימים האחרונים, לא ממש עושה עימי חסד, ומוציא לי כל חשק להשקיע, להתאפר (או לחיות). 

ובכל זאת לפני שאתן רצות לקשור חצוצרות, למרות אינספור הקשיים הפיזיים, ההתרגשות גדולה ענין מפתיע בפני עצמו כי בסיבוב השני אנחנו כבר יודעים איך הולכים להראות החודשים הראשונים של כל הענין הזה, אבל כנראה שהביולוגיה חזקה מהכל, והשבוע נתבשרנו בשמחה, שגברת לוי הקטנה עומדת להתברך באח.

את גדיר סלייח- מעצבת תכשיטים בוגרת "שנקר", הכרתי לפני כמה חודשים דרך חברת פייסבוק כשחיפשתי מעצבים ממגוון תחומים בשביל פרויקט שעבדתי עליו. במקביל התחלתי לעקוב אחריה באינסטגרם (וזה לא באמת סטוקרי כמו שזה נשמע) ונהנתי מטפטופי התמונות שהיא שחררה מתוך הקולקציה שבדרך. לאחרונה היא סיימה להכין את הקולקציה וזאת נראתה לי כמו הזדמנות נפלאה להעביר את היחסים שלנו מעולם האינטרנט לעולם האמיתי ולהפגש! המפגש היה לגמרי שווה כל אחת מארבע הקומות שטיפסתי ברגל ביום הכי חם בשנה :-)