אז קצת פרטים: החנות ממוקמת ברחוב קרליבך 29 בתל אביב, בתיאום מראש בטלפון 072-2507770 או בדואר אלקטרוני: Boutique.ruachnashit@gmail.com. 

אליאן ואני הכרנו בגיל ארבע בגן גומא. הימים היו ימיה הראשונים של השכונה הצבאית ביבנה. הרומן בינינו התחיל אחר הצהריים אחד שבו אליאן חזרה מהגן ובישרה לאמא שלה ציפי (שהיה לי הכבוד לצלם בפוסט הזה) שהילה עושה מסיבה בבית שלה. שינסה ציפי מתניה והגיעה חדורת קרב לבית שבו נערכת מסיבה מבלי שהגיעה אליהן הזמנה מיוחדת (או בעצם הזמנה בכלל). כשנפתחה הדלת, לא ברור מי הייתה יותר מופתעת: אמא ציפי שגילתה שאין שום מסיבה, או אמא שלי שגילתה במפתיע שנידבתי אותה לערוך מסיבה בבית בלי ידיעתה... בכל מקרה, אליאן ואמא ציפי נכנסו באותו יום אלינו הבייתה ומשם, אלינו ללב ונשארו שם עד היום. 

במהלך השנים עברנו לא מעט: שרדנו את בית הספר היסודי, נרשמנו יחד לחוג בלט ולהתעמלות, בכיתה ד' כבשנו יחד את גרמניה במסגרת משלחת ספורטאים מיבנה, ראינו ביחד את סרט האימה הראשון בחיינו (בית קברות לחיות), חלמנו על פיות, ציירנו (או לפחות 50% מאיתנו) דלתות על קירות (כי אחרת איך הפיות יכנסו??), התרגשנו יחד כל קדם אירוויזיון מחדש ונדרנו נדר שנתחתן עם בנים שיהיו החברים הכי טובים אחד של השני ותמיד נגור אחת ליד השניה. 

חלפו השנים והגענו לתיכון, ולתיכון, חוקים משלו. אליאן הייתה (ועדיין) הכי יפה, הכי פופלארית, הכי הכי. ואני  צעדתי בכיוונים קצת יותר מרדניים ובעולם חוקי התיכון הקשוחים שני העולמות האלו הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. אבל שנות התיכון הסתיימו (תודה לאל על כך), התבגרנו, ולשמחתי הרבה, חפות מכל השפעות התיכון והאמהות שלנו, מצאנו האחת את השניה מחדש. לכבוד יום ההולדת של אליאן ובעצם לכבודנו כי לא באמת צריך סיבה, החלטנו להתפנק ביום כיף למהדרין שהתחיל בארוחת בוקר מושחתת והסתיים במסז' מושחת לא פחות, וככה חגגנו לנו 31 שנות חברות פוטוגנית. 

עם אורחים מפתיעים בארוחת הבוקר...


אז מה אאחל לנו חברה יקרה? שנזכה לעוד עשרות שנות חברות טובה

אין כמו יום בחירות כדי להתהדר בהופעה שהיא כולה - מכף רגל עד ראש (אפילו המקיאג'!) תוצרת כחול לבן. כשפתחתי את הבלוג שמתי לי מטרה מוצהרת להקדיש אותו לאופנה ישראלית תוצרת עיצוב מקומי: גם לעודד עסקים מקומיים ויוצרים מקומיים, גם לא לתמוך בסווטשופס ובעסקים שלא מעסיקים באופן הוגן וגם להתחדש בפריטים ייחודיים וחד פעמיים שלא יוצרו בייצור המוני. כל כך הרבה אידיאלים יחד. 

אבל בדיוק כמו בפוליטיקה, אידיאלים לחוד ומציאות לחוד ועד שבעלי יחבור לסטארטאפ מוצלח ויביא לנו אקזיט או עד שאראלה תתקשר (אני לא בררנית, מה שיבוא קודם עובד...), אין לחובבת שופינג כמוני ברירה אלא לקנות גם ברשתות הזולות, באינטרנט ובעיקר ב- e-bay (למשל הפוסט להראות מיליון דולר בעלות של 100 שקל). 

אבל הפעם, לכבוד היום הפטריוטי הזה, שנושא בתוכו תקוות והבטחות (שווא?) לעתיד טוב יותר, בחרתי להציג פטריוטיות ראויה לשמה בהופעה ישראלית למהדרין. 

שמלה של נופר גלפז, גרביונים של זהרה, נעליים של לייבלינג, עגילים של אילי גורן, לק+אודם של איל מקיאג' ומשקפי שמש מלונדון.  

בבחירות הקודמות הקטנה שלי הייתה ממש פיצית, והייתי בעיצומה של חופשת הלידה. הפעם, הגברת כבר לקחה חלק פעיל בהליך הדמוקרטי ומשתפת אותנו בדילמת הבחירות שלה. 

אכן דילמה קשה ;-)

הייתי ילדה חולנית. כל שנה חטפתי בעוצמה את מלוא מחלות החורף ומחלות הילדים. כל מחלה שהייתי נדבקת מאחי, הייתי חוטפת הרבה יותר חזק ממנו. וככה היה גם כשגדלתי. אבל לפני כמה שנים, שיניתי את אורח החיים שלי, וגם מצאתי תרופת פלא: כל פעם שהרגשתי שאני מתחילה להיות חולה הייתי יוצאת לרוץ, חוזרת מעולפת ונכנסת למיטה. בבוקר התסמינים היו עוברים. וככה הרגשתי שניצחתי את השיטה ושאני הולכת לחיות לנצח!

אבל הנצח הזה הסתבר כקצר מכפי שתכננתי, ובשנתיים האחרונות השיטה כבר לא עובדת. אולי אני חלשה יותר כי הפסקתי לפני שנתיים לאכול בשר, אולי אני פחות חזקה כי אני מזייפת קצת (הרבה) בכל ענין האוכל הבריא, ואולי השיטה עבדה כל עוד לא חגגו אצלי בבית כל הוירוסים שהקטנה מביאה מהגן. בכל מקרה, כמו שאתם בטח מנחשים מהפתיח הארוך, השבוע הייתי חולה ומרותקת למיטה. 

יש לי חברה שטוענת שמחלה זה בעצם אהבה עצמית. ואולי זה נכון: בלית ברירה משחררים הכל - את כל המחויבויות, החובות ושלל משימות היום יום ומתמסרים למנוחה מוחלטת ולכל אותם גילטי פלז'רס שביום יום אין זמן להתמסר להם באמת. אז יצא, שאת 48 השעות האחרונות (חוץ מכמה שעות שישנתי פה ושם) ביליתי בהנאה גמורה מול הטלוויזיה וצפיתי במרתון של שני קצוות הנשיות במקביל: העונה החמישית של "האישה הטובה" והעונה השלישית של "בנות". שתי יצירות מופת כל כך שונות האחת מהשניה, שבמרכזן מגוון מענין ומרתק של נשים. 

אלישה פלורק היא ללא ספק דמות מרתקת שיש לא מעט ללמוד ממנה, אבל מבחינה אופנתית משמימה בעיני (חוץ מהאתנחתא הקומית שמספקת הפאה!). במהלך כל הצפיה I couldn`t help but wonder איך בעלה - הלוא הוא מיסטר ביג, הסתגל כל כך מהר לחיים נטולי פאשן. מה שכן, את הבגידות, דווקא גרר איתו הביג גם לפה...  "בנות" מצד שני, מגרה את התאבון האופנתי הרבה יותר, ובעיקר ג'סה המשגעת. לכן היום, כשסוף סוף יצאתי מהמיטה נטולת חום ועם רצון עז ללבוש כל דבר שהוא לא פיג'מה, התחשק לי לעשות את זה בג'סה סטייל מינוס הטירוף: שמלה ארוכה, עליונית גדולה, שלל שרשראות ארוכות, טבעות גדולות ולק בצבע לא שיגרתי. לצערי את השיער הגולש הארוך שלה ועיני התכלת לא יכולתי ללבוש, אבל במקומם מצאתי כובע ;-)

שימלה של Igor מבוטיק המעצבים בדיזנגוף סנטר, עליונית של קאלה, נעליים של לייבלינג. 

אז תהיו בריאים, ותהנו מהסופ"ש השימשי שסידרו לנו. שבת שלום. 

במקור תכננתי היום להעלות בפוסט הזה צילומים מלפני כמה שבועות שבדיוק סיימתי לערוך. אבל הפוסט הקודם, החושפני והמטלטל פתח אצלי משהו, ופתאום לא התחברתי ריגשית למה שרציתי להעלות, שנראה לי קצת מנצנץ וצבעוני מידי להלך הרוח הזה. 

גיל ההתבגרות הוא לא גיל קל. מניחה שכמעט לאף אחד. אני לא מרבה להזכר בתקופה הזאת, גם בגלל שמאז עברו הרבה תקופות אחרות יפות הרבה יותר שבהן דווקא נעים להזכר, וגם בגלל שבין כל שלל משימות היום יום, למי יש זמן להזכר כל כך רחוק?? אבל לתת מודע כוח משלו (ואם לצטט את הגדולה והנפלאה מכולן יונה וולך:"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה") ופתאום זכרונות נעורים זורמים להם החוצה בשצף קצף. 

בגלל שהבלוג הוא שיקוף של תחושותיי, החלטתי לדחות את הפוסט שתכננתי להעלות (שעמוס נצנוצים וצבעים שבדרך כלל כה אהובים עלי) לזמן אחר, ולהמשיך את רוח הפוסט הקודם, אבל הפעם, כהשראה מרחפת ולא כהומאז'. 

החלטתי בפוסט הזה לנסות ולהעביר על רוח אופנת ההופעות של אביב גפן. גפן הולך בדרכם של הגדולים ביותר: דיוויד בואי, פרדי מרקורי, מיק ג'אגר ועוד רבים וטובים, ומחליף במהלך ההופעה כמה וכמה תלבושות שהמאפיין המשותף להן, הוא בסיס של מכנס צמוד בדרך כלל שחור, וחלק עליון תיאטרלי מאוד: נצנצים, פרוות, צבעוניות, העיקר שיבלוט למרחק. לפני ההופעה תהיתי אם זה לא יראה לי בגילנו כבר פתטי. התשובה היא, לא, לא ושוב פעם לא. יותר מעשרים שנה וזה עדיין עובד נפלא.