אין דבר מרגיז יותר מלשמוע דוגמנית יפהפיה שבורכה בכל מה שאפשר להיות מבורך בו מצהירה בראיון ראשון אחרי לידה (שהייתה עבורה "חוויה אלוהית" ולא סיוט של 24 שעות כמו הלידות של עבדתכן הנאמנה) בעינים בורקות ש"האמהות שינתה אותה". ובכן, גם אותי היא שינתה. נהייתי עייפה, קוטרית וקצרת רוח. ואם כל זה לא מספיק, באופן בלתי נשלט אני מוצאת את עצמי עושה שלל דברים שנשבעתי בעברי השפוי ורווי שעות השניה שלעולם לא אעשה. להלן רשימה בלתי ממצה של הדברים:

 ילדים:

גילאי 16 עד 18 מאופיינים בשלל הצהרות שנשבענו שנעשה או לא נעשה וכשהפרחנו אותן לאוויר האמנו בכל ליבנו, מאודנו והורמוניותינו באמיתותן, אבל כמו פוליטיקאי ביום שאחרי הבחירות רובן ככולם התנדפו עם רוח הנעורים. בערך זה אפשר למצוא הצהרות כמו: אני ודני בחיים לא ניפרד, אני ועירית נהיה חברות לנצח, אני אף פעם לא אהיה כמו כולם, אני לעולם לא אביא ילדים. 

אני והבת שלי לא נתלבש אותו דבר:

לפני שנהיתי אמא לבת לא הבנתי (שלא לומר בזתי) אמהות שהן ובנותיהן מתלבשות אותו הדבר. ואז... נולדה לי בת שכל מה שהיא רוצה לעשות זה לחקות אותי, להתלבש כמוני, להתאפר כמוני, להראות כמוני ובקיצור להיות mini me וזה כל כך מגלומני שזה ממכר. 

הזוגיות שלנו לא תפגע:

למרבה הצער אין לי אלא לציין את אחת הקלישאות הידועות: הזוגיות היא הדבר השני שנפגע. הראשונה היא רצפת האגן. ילדים אמנם מכניסים קסם שקשה לתאר במילים למי שלא חווה את זה. אבל הדינמיקה הזוגית הופכת מרומנטית ומפרגנת לחשבונאות ופנקסנות ולתחרות של מי סובל יותר (הנשים. ברור). מה הפתרון? סבא וסבתא. ככל שתרבו להעמיס עליהם את הילדים כך ייטב מצבכם. ואם לא מאוחר מידי: קשירת חצוצרות. או סירוס.

אני לא אהיה מהאמהות האלה שמזניחות את עצמן:

בזה אני דווקא מצליחה לעמוד עד כדי פתט. או כמו שאמא אחת שאלה אותי בחופשת הלידה האחרונה בפליאה: "ככה את מתלבשת לשחק בגינה??" 

כשאני אהיה אמא אני אתחיל לבשל:

אסכם במילה אחת: חחחחח (חביתה נחשב??). אני והמטבח מעולם לא היינו חברים. תקופות מסוימות התיידדנו קלות אבל כנראה שיש חברבורות שאי אפשר להפוך. מצד שני, בזכות זה גידלתי ילדה אנינת טעם שיודעת סושי מהו ועכשיו תוכל לעשות יופי של סטאז' לאחיה התינוק שבדיוק עבר לאכול מוצקים. מהסופר.