בתוך המציאות המשוגעת פה, קל לאחרונה יותר מתמיד לשכוח שיש גם מציאות אחרת. שקטה, רגועה ונינוחה. לשמחתי, נופש משפחתי באדיבותה הרבה של משפחתו של בעלי שהוזמן עידנים לפני שהתחיל המבצע (מלחמה?) המהולל, הזכיר לכולנו שאפשר (וחשוב) גם קצת אחרת. וכך בעוד בוקר שהתחיל בצפירה מחרישת אזניים בשעה שש וחצי בבוקר, ארזנו את חפצינו, מטלטלנו ועצמנו ונסענו לגן עדן שבאופן מפתיע לא שוכן בעולם הבא, אלא בקוס (גוועלד - אצל הגויים!!) שביוון.
וזה המקום לווידוי קטן: אני שונאת לארוז. תמיד אני מפוצצת את המזוודה בהכל מכל, ואז, רגע לפני שאני סוגרת אותה, מחליטה שלא לקחתי מספיק וזורקת עוד כמה דברים פנימה. תמיד אני משתמשת בקושי בשליש מכל מה שארזתי. תמיד כשאני חוזרת לארץ יש לי overweight ובסוף אני מתחילה להוציא דברים מהמזוודה רק כדי לא לשלם קנס, ועולה למטוס כשאני סוחבת על עצמי מעיל ארוך (באוגוסט) + שלושה זוגות נעליים לפחות.
אבל בגילי המופלג גם אני לומדת מטעויות והשנים לצידו של מהנדס מומחה בייעול נתנו את אותותיהם והפעם, החלטתי לארוז חכם ויעיל. הכנתי סט אחד של בגדים יפים לכל ערב, ובמקום להעמיס את כל מגירת התכשיטים, הצמדתי מראש לכל בגד את התכשיט שלו. וככה, לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי עם מזוודה חצי ריקה. תענוג צרוף ומומלץ בחום.
ומה בגזרת לבוש הטיסה? שנים של קריאה בבלוג של שלי גרוס המלבישה, לימדו אותי שאת יכולה להיות (הכי) יפה כשנוח לך, וטיסה, היא לא תירוץ לקליפס עוזרת בית, כפכפי גומי קרועים בקצוות, ומכנס פיג'מה.
מכנסיים של בנקר, חולצה של אמריקן וינטאג', וסט של S wear, תיק מזארה שהתקבל במתנה מהדודה אחרי שראתה בפוסט הזה שאני נועלת נעליים באותו הצבע.
אז איך היה אתם שואלים, אם תמונה אחת שווה אלף מילים, אתאר לכם את החוויה באלפיים מילים:
ולסיום הפוסט האסקפיסטי הזה, בניחוח של קיטש, הרגע הקסום ביותר שתפסה מצלמתה של גיסתי היקרה.
שנדע רק ימים יפים.
- 11:00:00 PM
- 0 Comments
