מידי שישי הבת שלי שרה בגן את השיר: "היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת שבת מנוחה". אז זהו, שלא. אחד הגילויים המרעישים בעקבות המעבר מילד אחד לשני ילדים הוא העובדה המצערת שמעכשיו אי אפשר יותר להימרח בבית במהלך השבת וחייבים לבלות את השבת מחוץ לבית בפעילות שכוללת עוד אנשים, עדיף עם ילדים בגילאים דומים ולא - בית קפה למרבה הצער, לא נחשב פעילות. כך, הפכנו גם אנחנו לקלישאה של משפחה ישראלית שמתכננת 8 שבתות קדימה כדי שלא נמצא את עצמנו חלילה ללא תכנית מוגדרת ועם שני ילדים שמתחרים בבית מי צורח יותר חזק. 

אחרי שתי שבתות סוערות וגשומות יצאה סוף סוף השמש ולאחר התלבטות בין פעילות ט"ו בשבט שכללה נטיעות עצים לבין רביצה בפארק הגענו למסקנה המתבקשת שרביצה בשמש לוקחת התעסקות בבוץ ונפגשנו עם חברים בפארק הרצליה. חוץ מזה אני ובעלי ידועים בקרב סביבתנו כקוטלי עציצים סדרתיים ואפילו את עציץ הסיגליות שהילדה הביאה לנו באהבה רבה מהגן שכחנו באוטו. אבל בצד החיובי של הענין, עדיף לשכוח את העציץ ולא את הילדה...

לרגל ט"ו בשבט החלטתי שמן הראוי להתעטות בפרחים וצמחי נוי ורק לקוות שהעולל הקטנטן יחליט לחוס על עליונית הקטיפה הנהדרת הזו ממנגו כשהוא מחליט לפלוט ולכוון במקום זה היישר לדשא. 

חדי העין יכולים להבחין שגם החולצה של הנסיכה לבית לוי-בן חנוך מעוטרת בשלל צמחים צבעוניים וציפור ירוקה. בניגוד למצופה, החולצה נבחרה דווקא על ידי אבא, שללא ספק התרגל כבר לחיי ה- Instagram husband. 

משקפיים מחנות יד שניה בלונדון. 

סיכה של "העולם המופלא של גיא גיל"

בנימה שמשית ומחויכת (בזכות בעלי ישנתי הלילה 5 שעות שינה כמעט רצופות!!) אאחל שבוע נפלא לכולם. 

בתקופה הראשונה אחרי לידה של תינוק חדש, כל סידור קטן שעושים בלי העולל החדש מרגיש כמו יציאה למסיבה נהדרת. היציאה הראשונה שלי אחרי שהגדולה שלי נולדה הייתה לסופר פארם. אחרי שלושה שבועות בבית עם לחץ של ילד ראשון האוויר בסופר פארם הרגיש מתוק מאי פעם, הדיילות נראו לי פתאום חברותיות להפליא והעולם חזר לרגע להראות כמו שהכרתי. 

אבל כשיש יותר מילד אחד בבית הפריבילגיה של זמן איכות לעצמנו כבר לא כל כך קיימת והפעם היציאה הראשונה בלי העולל החדש הייתה למען מטרה נעלה: זמן איכות עם הגדולה בחוג אנגלית שלה. אחרי כמעט חודש שבו אני צמודה לגור הקטן, ציפיתי בכליון עיניים לבילוי המשותף.  

זה התחיל בהשתוללות תמימה בין שלל המתקנים שבמרכז "אגדה" בהרצליה, המשיך בחוג שבמהלכו גיליתי שצלילי מקהלת ילדים בני שלוש ששרים באנגלית זה רקע נפלא לנקר בו והסתיים בנשנושי טוסט בבית קפה שצמוד. אך, חיי הזוהר!

שבועיים וחצי בבית הספיקו לי כדי להיזכר שהדרך המהירה ביותר לדיכאון אחרי לידה היא לא לצאת מהבית. מזל שיש לי את תמר למפגש ספונטני וכתום בהתראה קצרה באמצע היום. אחרי תשעה חודשי הריון ושבועיים וחצי של צליעה עם סחבות בבית אין דבר משמח יותר מלגלות שאני מסוגלת להשתחל לתוך מכנסיים שהם לא מכנסי הריון. חמושה בלבוש שחור שמתכבס בקלות (ענין חשוב בכל יציאה שמלווה בילדים) שהשתלב מצוין עם הצבע של העגלה (בכל זאת מגדלים פה גבר קטן), יצאתי ביום הכי סוער בשבוע חמושה בהמון סבלנות כדי להתמודד עם מבטי ה"איך הוצאת תינוק בן פחות מחודש מהבית". גור התמודד בגבורה עם הבילוי המשותף וגילה שהחלב שיוצא מהציצי של אמא בתא מדידה של זארה הוא הרבה יותר טעים! 

 חולצה A22, שרשרת פאולה ביאנקו

אז נכון שהשיער עוד קצת מוזנח, ועור הפנים עוד קצת חיוור וגם המקיאג' לוקה בחסר אבל שעתיים עם תמר בבילוי הכי גירלי שיש הספיקו כדי להחזיר ניצוץ לעיניים וחיוך לפנים, שהפכו את ההתמודדות עם מבטי הביקורת שמסביב להרבה יותר נוחה. 

מכנסיים: שרה בראון; נעליים: Myma

 

עם סייל בזארה הייאוש נעשה יותר נוח

עם תמר שכל רגע איתה הוא Kodak moment

המגפיים היפות בתבל

בונדינג פוטוגני

סופשבוע נפלא לכולם. 

השנה שנת 1996 יום שישי אחר הצהריים. אני יושבת בחדר של אפרת מעוז ושתינו עסוקות בנושא השיחה העיקרי באותם ימים: בנים (כאילו דא), כשלפתע צלילים שמימיים מילאו את האוויר מכיוון החדר של אחיה. הזמן עצר מלכת והמוזיקה הייתה הדבר היחידי שקיים. וכך באותו אחר הצהריים משמעותי, נשבתי גם אני 30 שנה אחרי שיצא לראשונה בלהיט הנפלא space oddity.

וכך התחיל בינינו הרומן החד צדדי שבו גיליתי סאונד שאין דומה לו ואין שני לו. זה התחיל מאוסף שירים שמצאתי בקלטת (לקוראי הצעירים אסביר שמדובר במלבן בעל שני חורים וסרט ;-) ) של אבא שלי שבו גיליתי עוד שירים נפלאים כמו Ashes to ashes אבל הכל היה רק הקדמה ליום שבו גיליתי את אחת מיצירות המופת המוזיקליות הגדולות אי פעם: האלבום המופתי Ziggy stardust המספר את סיפורו של החייזר הידידותי הגיטריסט בעל יד הזהב השמאלית. אלבום שבו כל שיר נפלא כמו קודמו עד הסוף המפעים והבלתי נמנע בשיר "Rock N Roll suicide" - בתרגום חופשי "כוכב רוק מתאבד". 

מאז שנת 1996 הפסקול של בואי ליווה אותי לאורך תחנות רבות בחיי: מההתמזמזויות הראשונות בתיכון לרקע צלילי קולו הסמי חושני (משהו במבטא הבריטי תמיד עובד) ועד חופשת הלידה עם ביתי הגדולה שבה השמעתי לה לא מעט את השיר הנפלא (והפחות מוכר) "Oh you pretty things" ובדגש על השורה: "Oh you pretty things don't you know you're driving your mamas and papas insane" (אם כי יש להניח שלא עייפות של הורים צעירים היא שעמדה מנגד עיניו כשכתב את השיר...). 

השבוע הזדכה בואי על הציוד באופן הכי לא רוקנרולי שיש והזכיר לנו שאחרי הכל, גם אנשים גדולים מהחיים הם בסופו של דבר רק אנשים.

אומרים שהריון אורך 8 חודשים + שנה, וכל מי שחוותה הריון יודעת למה הכוונה. חודש תשיעי הוא עסק לא פשוט. בשלב הזה ההריון הופך לכבד במיוחד, פעולות קטנות וטריוויאליות כמו נעילת נעליים, הליכה, נהיגה, ישיבה, שיעול ונשימה הופכות קשות מנשוא. בנוסף הידיעה שהלידה מתקרבת מרחפת מעל הראש כמו ענן לבנבן אצל ברות המזל שזוכות לחווית לידה מעצימה (אותן בנות שפורחות בהריון, נראות שבועיים אחרי כאילו לא ילדו, אין להן תפרים, לא צריכות אפידורל והתינוק שלהן כל הזמן ישן), או ענן שחור ומאיים אצל אלו שהלידה הקודמת נחרטה בזכרונן כטראומה (נגיד, אני למשל). 

אבל לחודש תשיעי יש עוד מאפיין ידוע: משפטים משעשעים שאומרים לנו בשלב הזה. במקור תכננתי פוסט ארוך יותר, עם לקט נבחר של שלל משפטים ידועים ותמונות, אבל למזלי הפעם החודש התשיעי שלי היה קצר במיוחד והאדון המתחשב החליט להקדים בשבועיים ולהתחיל עם אמא שלו ברגל הכי ימין שרק אפשר. 

שנתחיל?

וואו איזו בטן. 

מדובר במשפט שנאמר בעיקר על ידי לעצמי. כמו בהריון הקודם, גם בהריון הנוכחי נדהמתי כל פעם מחדש למראה הבטן הגדולה המזדקרת מגופי הקטן. כל מראה מזדמנת שחלפתי על פניה הפתיעה אותי מחדש והמראה שנשקף מהעבר השני לא הפסיק להדהים ולשעשע. 

יתרון: נהדר כמגש ומשענת.

חיסרון: כבת לאבא פיזיקאי אני יודעת שלפי חוק שימור החומר החומר אינו נעלם סתם כך. בסוף, כל בטן בא יומה.

אגדה אורבנית מספרת, שאחד הסימנים המבשרים על לידה ביממה הקרובה הוא שהאף הופך להיות נפוח ופחוס יותר. בגלל שההריון הראשון שלי נמשך היישר לתוך אמצע חודש עשירי, נעמדתי מידי בוקר מול הראי בוחנת בקפידה רבה את האף ומנסה לאתר בו סימנים שיעידו על תחילתה של הלידה. אחרי שלושה שבועות זה עבד. כלומר האף לא השתנה אבל כנראה שההתבוננות בו השתלמה כי ערב אחד הצירים פשוט הופיעו ;-)

מי נראה בשל יותר? אני ולימון מהעץ של אבא

אפשר לאכול הכל

על כך נאמר: אלוהי השקרים הקטנים. כידוע מה שנכנס צריך גם לצאת ולכן הדרך הטובה ביותר לשמור על משקל נמוך בהריון היא להקיא להקיא ועוד קצת להקיא. מה שעובד לקיבתה המלכותית של הדוכסית קייט טוב גם בשבילי ואכן ההריון הזה התאפיין בלא מעט הקאות. בחודש תשיעי, נטולת הקאות אבל גם נטולת תענוגי חיים אחרים או שמחת חיים באופן כללי, האוכל נותר נחמתי האחרונה. במסגרת השכנוע העצמי החלטתי שעם כזאת בטן גדולה מה זה כבר משנה (שקר מספר 1), תיכף הכל יצא עם התינוק (שקר מספר 2), ההנקה שורפת הכל (שקר מספר 3) ואחרי הלידה אני אתחיל לשמור (שקר מספר 4 ו-5 ו-6).


את פורחת
המשפט הזה מגיע במספר ווריאציות: את קורנת\את פורחת\את נראית נהדר. מדובר במשפט שנאמר על ידי נשים בלבד. ושלא תבינו לא נכון, אף אחת מאיתנו לא משקרת, אבל כנראה שחלק מהתכנות הביולוגי שגורם לנו לשכוח ולהכנס שוב ושוב להריון, גורם לנו גם לפלוט משפטי תמיכה שכאלה אחת לשניה בכוונה מלאה ורצון טוב. האמת היא, שלא תמצאו ולו גבר אחד שיעדיף את תמונתה של ג'יזל בחודש תשיעי על פני תמונתה בכל יום אחר. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה תגיד האזובה המתולתלת?


עוד לא ילדת??
את הבת הגדולה שלי ילדתי באמצע חודש עשירי בסוף שבוע 42, איחור מכובד לכל הדעות שהוביל לכך שאת השבועיים האחרונים להריון העברתי במתן תשובות רוטנות לשאלה הרטורית "עוד לא ילדת"?? התשובה אגב, בגוף השאלה. אבל כמו שאמרה לי המיילדת: עוד לא נולד התינוק שנשאר בפנים. צודקת!


לסיום, אאחל לנו (ולכל היולדות בעצם) שני דברים לא בהכרח בסדר הזה: שיהיה בריא ושישן!